לפנות ערב בסוף
ספטמבר. חלמתי עלייך. חלמתי על כך שאנחנו שוב ביחד, חבר וחברה, מאוהבים מחדש.
חלמתי שהשנה האחרונה היוותה מעין אתנחתא מרשעת, פער ספרותי אכזרי, אך אחד שהגיע אל
קצו. חזרנו לנקודה בה הפסקנו. שכחת שלא רצית אותי יותר. שכחת שהתעקשת וששום דבר
שעשיתי לא עזר. אני לא צריך לעשות דבר יותר. אנחנו ביחד. ואז התעוררתי.
אינני יודע מה גרם
לך לחזור בחדות כזו לתודעתי, אך הבנתי שאת היום וכנראה גם את הלילה, אני אקדיש לך.
אני אחשוב עלייך הרבה היום. ולא שלא חשבתי עלייך בכל יום מאז נפרדו דרכינו, אבל
אני מרגיש שהיום יהיה מוצף בזיכרונות, בעצבות חזקה ויפה, בגעגועים אליהם הייתי
רגיל לאורך זמן. אני מסתכל על התמונות שהראו לי את מראה דמותה של ילדותך, התמונות
מבנימינה שגרמו לשיר "קרן שמש מאוחרת" להיחרט לי בזיכרון, להזכיר לי
אותך בכל פעם שאני שומע אותו ולהציף את גרוני בדמעות שמתדפקות ומבקשות לצאת החוצה,
אך לעולם אינו יוצאות. לעולם נשארות הן כלואות ולא באות על סיפוקן. כך הדבר אצלי.
בדיוק כמוך.
היינו ארבעה במטבח
באותו בוקר. את, בשמלת הפיג'מה האפורה ועם יופייך האינסופי כתמיד, אני, שקט, אולי
נבוך מעט, החתולה האפורה לא פחות שלך ואמא שלך, שהופיעה לפרק זמן קצר והותירה
אותנו לבד לארוחה. זה היה יום יפה, קסום וייחודי. ולא יכולתי להסיר ממך את עיניי.
נסענו לפארק הברון דרך פרברי העיירה הציורית שלך, עננים אפורים מעטרים את השמיים
בהדרם המלנכולי, את נוהגת, טיפות גשם קטנות ואחרונות מרצדות על השמשה, האוויר נקי,
קריר ונעים לנשימה. הסובב הוא אידיליה כפרית, של התאהבות חופשיה מדאגות. אנחנו
הולכים בין הגנים, צוחקים, אחוזים יד ביד, זרוע בזרוע, גוף בגוף, שפתיים מתרגשות.
מתיישבים על המדשאה וביחד. ביחד כזה כמו שאינני זוכר מאז אני חי. הטפטוף מתחדש
ואנחנו נוסעים אל חוף הים. העננים אפורים, הרוח נושפת בשיערך נשיפת זיכרון חזקה
אשר חודרת עמוק דרך העצמות. העצמות שלי. התמונות האלה קיבלו משקל כל-כך משמעותי
בתודעה שלי. התגובה האמוציונלית לה הן גורמות כנראה איננה בת מדידה. השקיעה ההיא,
בפזור העננים, המבט שלך בעיניי, את היית כל-כך שלי, כל-כך איתי, כל-כך במקומך
הטבעי והרצוי, יפיפייה, מאושרת, מסבה לי אושר. ואז שקעה השמש.
בהמשך אותו השבוע
היינו יחד יום אחר יום אחר יום. מבנימינה חזרנו אלי לתל אביב. לא הייתי צריך לשכנע
אותך לבוא גם לאחר כל הימים הרצופים. זה היה הדבר הטבעי לעשות. המקום הרצוי
לשנינו. ולא הייתי מחליף את הרגעים הארוכים והסוחפים האלה תמורת דבר. את הרגעים
חוויתי איתך וזאת איש לא יוכל לקחת ממני. ואם תרצי, גם לא ממך.
אני תוהה כיצד את
חושבת עליהם. האם הם גורמים לך לשמוח ולהיעצב בו זמנית, כמו שהם גורמים לי. האם את
שמחה שזכית לחוות אותם איתי, שמחה על שפגשת אותי. אני תוהה מה לקחת מהרומן שלנו
איתך הלאה, לדרך חייך.
בביתי הכנו סעודה.
מאפי חצילים שאני נשבע שלא טעמתי כמוהם מעולם. צילמתי את היונה הבודדה שישבה מעל
לולאת כבל החשמל על חזית המחסן הלבן היפה שהיה אל מול ביתי. תמונה אפורה וקודרת,
שאהיה עתיד להסתכל עליה ולהרהר בבדידותי המתגברת מאז עזבת את חיי.
הולך אחורה בזמן.
נסענו ליום בירושלים. הנענו את הצלליות המאוהבות שלנו בכל רחבי תפאורת מוזיאון
ישראל. צילמתי אותך צוחקת דרך המראות שעל הרצפה והתקרה. טוב שיש את המונות כדי
להיזכר ולחוות קצת מחדש את הימים האלה. הבעת פנייך משתנה. את מצחקקת, מתגלגלת
מעונג ההומור העלוב שלי, מאוהבת, מביטה בי. לאחר מכן, בתמונות הבאות, הבעתך חסומה
יותר. הסתבר לי שהגזמתי בכמות הצילומים.
קופץ קדימה אל חודש
נובמבר. תמונות של כיכר ביאליק בחושך. וחושך הציף אז את מוחי. טועה ברחובות העיר,
מחפש את הכיכר, חוזר אל המקום הגורלי ההוא ורואה את צל אהבתנו החדשה מרחף ומאיים
מעל המזרקה ובית העירייה הישן. בחצות הלכתי למכבסה העירונית. וחשבתי בכלל שהיא
מטיבה עם עוברים ושבים, אך באותו הלילה, מילותיי הנואשות וקצרות הרוח חרצו את
גורלי בזו המכבסה. קולך המרוחק אמר לי בטלפון שאינך מעוניינת לבוא אלי. שאת מעדיפה
להפגש עם חברתך במקום. בחולשת ייאושי אליה התרגלתי בשבוע שקדם לכך, כמעט צעקתי
שאינני מאמין למשמע אוזניי. שיחה קצרה ואחרונה נגמרה בשאלה שלי. האם את רוצה להישאר
איתי? נתת לי את הכבוד שבשתיקה, אך אני, במקום להתאזר בסבלנות, במקום לעבור
בהתחשבות ובקור רוח את התקופה שעתידה הייתה לבוא ולהמשיך איתך לתקופה טובה יותר,
הצבתי אותך במבוי סתום. לא רצית אותי יותר, או שאולי לא היית בטוחה. מה שבטוח,
בחצות ועשר דקות, בגשם השותף במכבסה, מתחת לאור הפלורסנט הקר, כבר לא הייתה לי
חברה. כבר לא היה לי אותך לחלוק איתך את חיי. רציתי לבעוט, לצרוח, להתנתק מהעולם
ומחדר מכונות הכביסה שחדר לעצמות, אך כל מה שעשיתי היה להתהלך לאט, הלוך ושוב, בין
מכונה לשולחן, בין שולחן למייבש, ולא לעכל. להחזיק את הרגע מבלי להאמין לו.
חבר טוב התקשר
אליי. סיפרתי לו כשהגעתי לפאב השכונתי. הוא היה שם עם מכר שלא חדל מלהתחיל עם בנות
המקום. זו הייתה המשימה שלו לאותו הערב והוא ביצע אותה כמו רובוט. נגעלתי. נעצבתי.
עזבתי את המקום ללילה ארוך, גשום ומחוסר שינה בבית.
פעמים רבות עוד
צפיתי בוידאו המתעד את התגנבותנו לבניין הנבנה ברחוב רוטשילד. זה היה באחר צהריים
חמים לקראת השקיעה. עלינו בזהירות את עשרים וחמש הקומות דרך חדר המדרגות הלא גמור.
לפנינו נגלה נוף מרהיב על כל העיר, על הים ועל השקיעה. אולי בגלל ייחוד הרגע,
המשלתי אותו לנקודה הגבוהה ביותר אליה הגענו. משם ניתן היה רק לצלול אל התהום אליה
נזרקתי. צילמתי אותך ללא ידיעתך. התחלתי בנוף שנשקף, מנסה לתפוס את הדממה העצומה
ששררה בגובה הזה. אנחנו היינו אז מעל לעיר, מעל להמולה. תוהו ובוהו, רעש יומיומי,
צעקות, צופרי מכוניות, מנועים נוהמים למטה ואילו אנחנו על אי של שלווה, נוגעים
בעננים כמעט והיה לנו רק אחד את השני. מבטך המופתע שואל מה עשיתי. אני מכחיש מיד
כל מעשה. את חוזרת ושואלת. מאיימת לנשוך אותי; הדיאלוג המשחק שלנו מקנה לך עונג.
אני מתקרב אל מבטך, ננעל. על עינייך הבעה מרותקת, מוקסמת. הבעה קבועה. עינייך
מתענגות עליי. זו הרגשה בלתי נשכחת. את צוחקת, מקפצצת, מחייכת, מגיבה. את אוהבת
אותי. אני מאושר.
בחורף שעבר, הציפו
הדמעות שלי את הרחוב. מטרייתך נשברה, יומך נהרס על ידי הבוכה לך בבוקר. את חשה את
חולשתי, את חוסר היכולת שלי לתקשר איתך, את המרחקים בינינו. ולא יכולת יותר. אמרת
שאני תקוע, שההתפתחות שלי לא חשובה לי. אך האם הייתה חשובה לך? כי אני אומר
בביטחון, אם לא היית שוברת אותי בתחילת אותו חורף ארוך, הייתי במקום טוב יותר.
הייתי ממשיך, הייתי צומח במקום לצנוח ולקפוא, כפי שקרה במציאות הקודרת. והאם לא
אמורה בת הזוג לעמוד לצד האדם שאוהבת? האם לא יכולנו להתפתח ביחד? האם לא האדם הוא
החשוב, אלא תכנוניו ותכניותיו? הרי הן תמיד שבריריות כל-כך. הרי הכל יכול לערער
אותן. אני רוצה לחיות. אני רוצה לצמוח. אבל משום-מה, אני רק חושב עלייך כל הזמן.
כל הזמן. עושה רושם. כבר שנה. ולא יכול לנוע קדימה בלעדייך. או בלי המנוחה
המחשבתית שאני חייב לעצמי. אני מתגעגע עד בלי די. תקוע. זו המציאות ואלה הם
הזכרונות, שמעפילים עליה פי כמה וכמה. הדמיון, במלים אחרות, מתעלה על כל מציאות.
חורף נוסף מתחיל. הלא קיים טוב פי כמה מהקיים. ואני נע לאנשהו.
