האיש בשחור עמד ללא ניע בינות לצללים.
גופו היה מכוסה שחורים ורק עיניו הציצו מבעד למסכת הצמר שעל פניו, מביטות אל מורד הרחוב בהמתנה לטרפו. שום רחש לא עלה מהרחוב השומם, שום תנועה לא נראתה. השרירים האדירים נשארו רפויים, מחכים לפקודת אדונם.
מוחו של האיש בשחור עבד ללא הרף. חושיו מוכנים לזהות כל שינוי. הוא הרגיש את הדמות שעמדה מטרים ספורים מאחוריו, ממתינה כמוהו לקורבן שיופיע, והיא נסכה בו ביטחון. הוא לא לבד.
שנים של רדיפה, של מעקב, של המתנה, עמדו להגיע אל סופם המתוק. המפלצת תיכחד והשלווה תשוב לשכון בנשמותיהם האפילות. שוב יוכלו לחיות, לצחוק, אולי אפילו לאהוב בחורה.
הוא ניסה לא לשגות באשליות ניצחון.
כבר היינו במצב הזה, חשב לעצמו, ממתינים כאנשי זדון בפינת רחוב אפילה ומחכים לקורבן. תמיד שבנו בידיים ריקות - פעמים מידע לא מדויק, פעמים שגיאה במיקום. למרות זאת, משהו בתוכו לא נתן לו לוותר. כל פעם שניסה גילה שחייו לא יהיו חיים כל עוד המפלצת מתהלכת על פני האדמה. הידיעה לא נתנה לו מנוח.
תכופות תהה אם גם הוא הרגיש כך או שאולי הניע אותו רק רגש החובה כלפי חבר. הוא קיווה שלא. המסע היה כבד מכדי לשאתו בעזרת חברות בלבד. איש אינו יכול לצפות מחבר לעמוד במילה שנאמרה בימים מאושרים, חסרי דאגות. דברים שנאמרו ברברבנות נעורים טיפוסית. אבל הנה הם פה, שתי דמויות עוטות שחורים, מסתתרות בין הצללים שהטיל פנס הרחוב, ממתינות לרוע שיופיע על מנת שיוכלו להמשיך בחייהם ולתת לה לנוח על משכבה בשלום.
האם הייתה מגנה אותו? על השנים שבזבז ברדיפה אחרי צל, על החיים שהרס, על השמחה שנעלמה מעיניו?
הוא זכר אותה כמו שהייתה בפעם האחרונה, רק יצאה מן המקלחת בדרכה החוצה והוא לא הספיק יותר מלרפרף בשפתיו על שפתיה. אין ספור פעמים הודה לאלוהיו על שכך הוא זוכר אותה, כמו שהייתה בחייה ולא כמו שהייתה במותה.
הלילה ההוא נצרב לעד במוחו. שיחת הטלפון, הנהיגה המטורפת אל המקום, פנסי המשטרה המהבהבים בחושך, ההמולה, ההמון שהתאסף ועמד מעבר לסרטי המשטרה. הוא רצה לראות, אבל יז'י אמר שעדיף שלא. הוא רצה להתווכח, אבל יז'י היה חזק, תפס בכתפיו בכוח ולא נתן לו לזוז, רק לבכות על כתפו.
"תן לי לגשת ראשון", הוא אמר ופסע בצעד חלוש אל עבר פקעת השוטרים. כשחזר אפשר היה לקרוא את הזוועה מעיניו, מגופו השפוף. הדמות בשחור שעמדה מאחוריו לא הייתה אותו אדם. החיוך כבר לא חזר אל פניו של יז'י, היגון תפס כל חלקה פנויה. את הפרטים הטכניים היבשים למדו מאוחר יותר במהלך חקירת המשטרה. התיק עדיין פתוח. המפלצת שלקחה אותה ממנו כבר לא תיתפס.
תנועה. קלט חושי.
דמות גבר מופיעה מעבר לפינה.
גבר בגיל העמידה, פוסע בצעד בטוח, כובע קסקט לראשו, עטוף במעיל כבד ארוך.
הוא ידע, גם ללא רחש הנשימה הנעתקת חמישה מטרים מאחוריו, הוא ידע. רגע האמת הגיע, המפלצת הגיחה ממחבואה. סתם גבר רגיל, אחד מהמוני האדם שעבר על פניהם במשך שנים ארוכות של רדיפה.
דמעות נקוו בקצוות עיניו. איך יתכן? איך אפשר להסביר את הזוועה - סתם אדם רגיל, השכן שממול.
הוא כפה על עצמו להירגע. שנים של הכנה, של שליטה ברגשות, חסמו את התגובה הרגשית האינסטינקטיבית. כל שעליו לעשות כעת הוא לנשום עמוק, לא להיות נמהר, והתוכנית תתבצע בשלמותה.
הוא נבלע בצללים, מרשה לעצמו נשימות שטוחות וחלשות בעוד טרפו פוסע ללא חשש אל תוך הרשת שנפרשה בעמל כה רב.
הגבר הגיע אליו. רגוע למראה, חושיו מנומנמים, מהורהר, עיוור לדמויות השחורות שאורבות לו.
הוא התקדם לאזור שביניהם. הרגע לפעול הגיע.
הוא זינק החוצה מן הצללים, מטיח חבטה עזה בראשו של הגבר. הקסקט הסתובב באוויר, כמו בהילוך איטי, בדרכו אל הרצפה. הגבר הסתובב בבהלה, כמעט מועד לאחור בעודו מנסה להבין מהיכן מגיעה הרעה.
הוא הוריד באיטיות את כובע הצמר מפניו, מבחין בזוית עינו בדמות השחורה שחמקה מאחורי הגבר, דוקרן אחוז בידה.
לא היה לילה אחד בשנים האחרונות שתסריטים דומים לא צצו בראשו, רודפים אחריו אל ממלכת השינה. בחלומותיו הוא עומד מול המפלצת, כמו שני אקדוחנים מהמערב. עיניה מתרוצצות בחוריהן. היא יודעת שהגיע קיצה, שהנקם אותו יראה כל חייה מתדפק על דלתה. בחלומותיו היא מיבבת, כורעת על ברכיה, מתחננת על נשמתה השחורה, העלובה.
אולם המציאות כל כך שונה. זו אינה מפלצת לפניו, אלא איש זקן בעל שיער לבן וקמטים.
הוא נאלץ להזכיר לעצמו שהרוע פושט ולובש צורות כרצונו, בבואו לרפות ידי צדיקים. כמו בחלומותיו, הגבר מביט בו באימה, עומד קפוא כצבי שנלכד בפנסי מכונית. פיו נפער בכדי לזעוק אולם המילים לעולם כבר לא יגיעו לשפתיו. הדוקרן ננעץ בחוזקה בקודקודו. הוא מבחין בצל צילה של הכרה מזדחלת לעיניו בטרם הן מתערפלות לעד, בעודו צונח כבובת סמרטוטים אל הקרקע ללא קול.
הוא מביט בעיניה של הדמות בשחור שלמולו, ועיניה מביטות בו חזרה.
הוא נובר לשווא בתוך נפשו, מחפש את חדוות הניצחון, אולם מוצא רק ריקנות המאיימת לכבוש את כולו.
טעה מי שאמר שהנקמה מתוקה יותר כשהיא קרה. היא חמיצות של חיים שבוזבזו.
