"כמה אני אוהבת את אתרי ההיכרויות באינטרנט. אני מומחית גדולה להבין מה מתרחש ב"נפגשים", ב"בליינד-דייט", "החצי השני","רווקים". הכי אהוב עלי זה "קופידון". החצים שלו תמיד נוגעים בי. בכלל ל"קופידון" יש תמיד מה להציע. אני מקישה את הנתונים שאני רוצה לאותו ג'נטלמן מן האגדות ומיד מופיעות לי עשר תמונות של גברברים שהכניסו תמונה עכשווית שהם בני עשרים ושמונה. צעירים ,נאים עם בלורית מעניינת. כל תמונה יפה מקודמתה.
ואני שואלת את עצמי, האומנם בני חמישים ושש נראים כך? מטופחים כאילו זה עתה יצאו ממכון כושר. בעלי בלורית כסופה או שחורה וללא קימטוטי עור בזויות העיניים, ללא סנטר כפול?" הדוברת היא עדינה רזנר אלמנה נאה בת ארבעים וחמש המנסה מזה שש שנים למצוא קשר חדש עם גבר מעניין. נפגשנו "אצל יהודית בגן העיר" על הגג. שמש חורפית חיממה את ראשנו. ועדינה המשיכה:"החלטתי ששווה לבדוק את כל התמונות של עשרת 'המבוקשים'. פגשתי את הראשון שיודע בלשון הצלופח שלו לפטפט ולפטפט. ניסה להרשים אותי כל הזמן בנושאים שונים המקיפים את מציאות חיינו. הוא אמר לי שהוא הנסיך שאני מחפשת. אמיר שמו. הוא יבוא לפגוש אותי במהירות הבזק. יש לו מרצדס מודל 2006. היה מפטפט איתי שעות על גבי שעות עוד לפני שנפגשנו. איך אזהה אותך שאלתי. והוא אמר שיבוא עם זר פרחים. בקיצור עשה עלי רושם כביר. שיכנעתי את עצמי:"וואו, באמת אני הולכת לפגוש את האביר שלי על הסוס הלבן."
מה אגיד לך , אני יושבת בשמלה סקסית בבית- קפה על הר- הכרמל. מצפה לפגוש את האחד והיחיד שהלהיב את חושיי. גבר נאה מוצק תמיר מאוד 1.80 מ', די מתאים לי, כי אני אישה גבוהה 1.78 מ'. ילדי הבוגרים נשואים. וואלה, אולי אחרי שחיפשתי כל-כך הרבה, אולי באמת מצאתי אותו. אני עוקבת בעיני אחר כל גבר שנכנס לבית- הקפה ולא רואה את הנסיך המיוחל. חיכיתי קרוב לחצי שעה ואיך שאני קמה ממקומי נכנס לבית-הקפה...את פשוט לא תאמיני.
גבר גוץ ושמנמן עם סנדלים וחולצה מרושלת המכסה כתמים שומניים על מכנסי הג'ינס שלו. בידו הימנית הוא מחזיק זר ורדים אדומים ומחפש אותי. בזויות שפתיו אני רואה את לשונו אוספת את הריר שדבק בהן. הבלורית השחורה איננה. במקומה מציצה אלי פדחת מבריקה ואפילו שערה אחת אין עליה. חלפתי לידו ויצאתי מבית-הקפה.. נכנסתי למכונית הטויוטה הכסופה שלי והמתנתי בה. הגבר הגוץ החזיק את הפלאפון הסלולארי שלו וחייג אלי. התנצלתי ואמרתי שלא הצלחתי להשתחרר מהעבודה. הוא יצא החוצה ונכנס לתוך פיאט אונו מודל ענתיקה משנת 74 כתומה צעקנית שכתמי קקי של ציפורים עטרו אותה. 'וואלה המרצדס שלו- הצעקה האחרונה ."
שבועיים לאחר מכן פגשתי את שי. עיתונאי מלומד. כותב הכי טוב מכל העיתונאים ששתינו מכירות.
"באמת, איפה הוא מפרסם?" שאלתי אותה. והיא עושה לי תנועת ביטול בכף ידה הימנית. "זה העניין, הכתיבה שלו כל-כך משובחת שהוא לא כותב ב"ידיעות אחרונות" , לא ב"מעריב" וגם לא ב"הארץ". העיתונים האלה קטנים עליו. הוא הכי טוב בכתיבה עיתונאית בארץ והוא מקליד את הכתבות שלו במחשב ושולח אותן לאתרי-אינטרנט. זו המומחיות שלו. גם איתו פטפטתי. ממנו למדתי מושג חדש :"אוננות רוחנית".
"מה זאת אומרת? אני מבקשת הסבר. ועדינה בעיניה הירוקות קורצת לי בשובבות. העיתונאי הזה שי מכור כמו סם ממכר לקלידי המחשב. יש לו משיכה עזה אל הקלידים. פשוט מאוהב בהם. איך שהוא יושב על הכסא מול המחשב הוא שוכח משעות הבוקר ומשעות הערב. שקוע בבולמוס של כתיבה. ובכל שיחה הדגיש באוזניי שכתיבתו משובחת. היה מרבה ללהג על כל מיני נושאים עד שביקשתי להפגש עמו.
פגשתי אותו בבית-קפה ירושלמי במדרחוב. העיתונאי המהולל שכותב הכי מצויין מעיתונאים מוכשרים נראה כמו עטלף ללא כנפיים. שיניו צהובות מעישון סיגריות ובולטות קדימה. את גופו מכסים קפלי שומנים. אין לו צוואר. הראש כמו מחובר אל הגוף. מין עיוות כזה של הטבע. כולו נוטף שומנים. ביום חורף גשום הבן-אדם מגיע עם סנדלים ועם חולצה קייצית כאילו הקור הירושלמי לא מזיז לו. מגיעה המלצרית והוא מזמין כוס תה עם לימון. את זה אפשר לשתות בבית לא בבית קפה. אני שומעת קול פנימי שצועק מתוכי. הזמנתי קוקטייל פירות אקזוטי לפחות להנות מהמשקה אם לא מבן שיחי. ובין לגימה ללגימה אני רואה את לשונו יוצאת לשיטוט על שפתיו.
"תגיד את האמת. כמה פעמים יצא לך לאונן לאחרונה? האם אחרי כל שיחה ארוכה איתי אוננת?" הוא הביט בי. ראיתי איך האדמומית מתפשטת בלחייו.
"מי אמר לך שאני מאונן אחרי כל שיחה איתך?" אה הוא עונה לי בשאלה. טכניקה מעניינת כדי לברוח מהאמת.
"הנשיפות שלך. אי - אפשר לזייף נשיפות של הנאה כזו."
אצבעותיו רעדו והוא הסירן מהשולחן. "איך הגעת למסקנה הזאת?" הוא לא הביט בעיני אך שפת הגוף שלו היתה דרוכה מספיק כדי לקלוט את מחשבותיי. עור פניו החליף צבעים. פעם חיוורון מוחלט שהבליט עיני ג'ולות חומות עגולות ופעם אדום כסלק כמו מעטפת שעטפה את פניו. הניגודיות בין הצבעים היתה קוטבית כל-כך.
"אמרת לי בשיחותינו הטלפוניות שקיימת בינינו קארמה של "אוננות רוחנית". קארמה, אני יודעת מה פירושה, אך "אוננות רוחנית", אני לא מאוננת כשאני משוחחת איתך, אבל אתה כן. אני שומעת אותך, את גרגורי ההנאה שלך כמו חתול מיוחם. יש לך חרחורים ואני שומעת אותם היטב. יש לי שמיעה אבסלוטית. ולמה לך להיות העיתונאי הכי משובח בארץ שלא מוערך, כדאי לך להיות " On Line" של 056 או 057 תהיה לך הנאה גדולה מאוד. רוחנית מאוד. מי שישמע את התנשפויותיך בטלפון יגמור בעמידה, יגמור בישיבה, יגמור בכל צורה. גם אתה תפיק הנאה מהנשיפות שלך. אתה נושף מצויין. כמו הכתיבה שלך המצויינת. ואם תמשיך בכיוון "האוננות הרוחנית" שלך תשתבח עם הזמן."
פדחתו מבהיקה כמו צלחת חרסינה. עוד אחד שהתהדר בפני שהוא מאצ'ו ישראלי. איש העולם הגדול. התהדר בכיבושיו האחרונים כמו וולנטינו אך שכח לפרט באוזניי איך קפלי השומנים שלו חובקים אותו מכל עבר. משהו הדומה ללבושם של שלישיית "לא איכפת להם" משנות השמונים. איך אפשר לחיות בבדידות גדולה ולא לעשות משהו שישפר את התדמית?
בכלל גיליתי אחרי סקר ב"קופידון" שהגברים הישראלים שמופיעים שם מחפשים סטוץ ולא קשר אמיתי. זה לא קיים בלכסיקון שלהם. העיקר לחיות את הרגע. הם חיים בתוך תפאורה של הצגה. חלק בלתי נפרד ממסכה. התכונה הבולטת הזהה אצל כולם היא איך להרשים בחורה ישראלית ולהשכיב אותה בפגישה הראשונה? כל עשרת הגברים שנתוניהם הופיעו לי ב"קופידון" לא תאמו לדרישותיי. האתרים האלה הם בדיחה ישראלית. צצים כמו פטריות אחרי הגשם ואין תקווה על מפתנם.
שש שנים אני אלמנה. זה לא קל. אישי האהוב נפטר ממחלה ממארת. על ערש דווי הפציר בי:"עדינה, את אישה נאה ומוכשרת דירקטוריון בחברת השקעות משפחתית, תבטיחי לי שאחרי לכתי תמצאי בן זוג חדש, שידע להגיע אל נפשך הטהורה, כי את אישה נפלאה". שלוש שנים אני מחפשת את האיש הנחמד שאיתו הייתי רוצה לפתוח פרק ב' בחיי. חרשתי את אתרי- ההיכרויות באינטרנט עוד לא מצאתי את החצי השני שלי. ואני עושה מאמץ בכיוון. אם אתה קורא את דבריי ואתה נמצא בשלב ב' של חייך אז צור עמי קשר. הבדידות לא מחשלת היא הורגת את כל הזיכרונות הטובים. ולא תמיד ההליכה הבודדת מחזקת. לעתים רצויה הליכה בטוחה של זוג העושה דרכו בפעם השניה."
שבוע לאחר מכן פגשתי את ליאור איש היי-טק. בחור חכם מאוד שופע הומור. בן שלושים ושמונה המחפש את אשת חלומותיו באתרי-האינטרנט.
"למה אתה לא מנסה לפגוש אותן בדרך אקראית?" אני שואלת. והוא משיב לי בהרמת כתפיים רחבה. "לא שיניתי את הרגליי. לפני התאונה פגשתי נשים יפות מוכשרות שפתחו פרק ב' בחייהן וחיפשו סטוץ לרגע. אני מאוד רציתי להתחייב ולהקים בית. אפשר להנות מסטוץ פעם, פעמיים אבל זה קשר לא מחייב. כל-כך רציתי לייצב את חיי.
הבדידות אוכלת מבפנים. זו ריקנות מתפשטת שמסירה את כל הגנות גופי אחת לאחת. אני מרגיש חשוף ובודד. צמא מאוד לקשר של אהבה. פעם , בשנות העשרים שלי, זה התאים לי לחיות את הרגע. עכשיו אני רוצה לחיות את חיי. אני רוצה אישה לאהוב ומהאהבה הזאת אני רוצה משפחה . חולם על ילדים. רוצה שהבית שלי יהיה מלא בצהלה ובצחוק של ילדים. חולם על הרגע המרגש הזה. את החלומות שלי אני רוצה להגשים. לכן כתבתי לך. קראתי על מפגשיך עם אנשים. את נוגעת בהם. אז אמרתי לעצמי למה שלא אנסה". ישבתי עם ליאור ב"קפה קטן",בית- קפה שקירותיו מעוצבים בנישות של גבס ובתוכן נמצאים ספרי קריאה. אנשים התבוננו בספרים ואף רכשו אותם. ליאור התפלא מהמקום."אוירה קסומה, יש למקום הזה. נעים לי מאוד לשבת איתך ולשוחח . האם את נפגשת עם כל מי שכותב לך?" חייכתי אליו ואחר אמרתי:" ליאור, אני לא מקבלת שקים של מכתבי מעריצים, או פניות לבקשות עזרה. אל הדוא"ל מגיעים מכתבים של אנשים שקראו את הסיפורים שלי והם מודים לי על ההתרגשות, ההנאה, הדילמות שאני מביאה. לפני המכתב שלך קיבלתי את מכתבו של מושיקו ילד בן עשר שסיפר לי על מעשי החסד של לונה והסתקרנתי מאוד לפגוש אותה..."
"זו הגיבורה שלך ממחול הצעיפים", רגע אז זה סיפור אמתי. ואת רואה גם לונה מצאה בסוף אהבה...אז גם אני יכול." אכן לונה מצאה אהבה לאנשים וילדים חסרי-בית המסתובבים בשעות קפואות של הלילה מנסים לשרוד. בסיפור שלי היא מצאה אהבת גבר אך במציאות לא.
"איך נפצעת והאם התאונה שינתה את חייך?" ליאור לפת את ידיו, זקף ראשו והחל לספר את הסיפור הנורא שצבט לי את הלב כאשר חיוכו מגיח כל הזמן ומעודד אותו להמשיך הלאה.
"ישבתי בבית-קפה באיזור המרכז עם חברים. בית-קפה סולידי. אוירה מעומעמת קולה של שאקירה התנגן ברקע. את יודעת אחרי יום עבודה מעייף. שעות העבודה של איש היי-טק שונות מסדר יום של עובדי-מדינה. עובדים כל הזמן מסביב לשעון..ועוד כמנהל בכיר ואחד השותפים במשרד, יש המון אחריות ועבודה זורמת. אני לא מתלונן. חיכיתי כל כך לפגישה עם החברים שלי. התכוננתי לקראתה. הייתי צריך לפגוש את רון שהגיע מלוס-אנג'לס במיוחד לפגוש אותי, גבי הוא רופא בהדסה עין-כרם החליף את המשמרת שלו בחדר מיון עם רופא אחר וחנן הגיע מהצפון, משלומי מהנדס עירוני שם. לא נפגשנו איזה שלוש שנים. תכננו להפגש כשרון יגיע לארץ לביקור של שבעים ושתיים שעות.
ישבנו בחברותא כזו מנסים לצמצם פער של שלוש שנים.זה לא קל. התכתבנו באימייל. המחשב לא יכול להעביר רגשות כמו חיבוק, כמו נגיעות. בשבילי זה היה כמו פגישת מחזור עם חבריי הקרובים ביותר. כל-כך התרגשנו כשסוף-סוף נפגשנו. שלושת חבריי הקימו משפחה לתפארת. אני הייתי 'הפרפר' מביניהם, חי את הרגע, לא בוער לי שום דבר.
פתאום משום מקום הגיחה מכונית אל תוך בית- הקפה והתפוצצה בפנים. אם ראית מה זה פיגוע, זה אפקט מאוד דומה. המקום בער. להבות אש הסתלסלו כלפי מעלה. היתה המולה בחוץ והיה שקט בפנים. מן דממת מוות. הרגשתי לחוץ בתוך חבית בוערת. נשרף מבפנים. נשרף מבחוץ.האש טיפסה אלי ואכלה אותי. לא שמעתי צעקות של אנשים. ראיתי איך האש מכלה את המקום מבפנים. מגרדת את הקירות, בולעת תמונות בתאווה מטורפת. היה ריח נורא של עור חרוך. בחיים שלי, אני לא אשכח את הריח הזה. ריחו של הגוף החי שנאכל מבחוץ. למרות שהלהבות היו גדולות מאיימות ומפחידות, אנשים טובים נכנסו פנימה והוציאו את מי שיכלו להוציא החוצה. גבי ניצל אך איבד את מאור עיניו. חנן ניצל ועבר כמוני סדרת ניתוחים פלסטיים ליפות את המעטפת החיצונית של הגוף. הוא איבד כליה אחת ומשותק ביד ימין. אני כמו שאת רואה יושב על כסא גלגלים משותק מפלג גופי התחתון. רגליי לא מתפקדות. ו..רון שלנו שעשה את הדרך מלוס אנג'לס לפגישת חברים לא שב הביתה. רון קבור בשער הגאולה בבית העלמין ירקון...רון שלנו בא לפגישת מוות עם חבריו... אם הייתי יודע את מחירה הנורא של הפגישה הזו, הייתי מוותר מראש.
ילדיו ורעייתו של רון שבו ארצה. בבית-לוישטיין הם סעדו אותי יחד עם חבריי לעבודה. לא ויתרו עלי. נתנו לי כוחות לחיות. אני רוצה לחיות. אני מחפש את האישה היחידה שתבחין בי. תראי אני לא מכוער, אני עדיין גבר נאה שאונו מתחזק מרגע לרגע. אני כל כך צמא לקשר בוטח ויציב. יש דברים שאני מסוגל לעשות. אני לא מוגבל. אני אדם ששורד. אני רוצה לאהוב. מגיע לי להקים בית עם האישה שאמצא. וחזרתי לפעולותיי הקודמות. אני מבלה בערבים בחוג לריקודים. אני מדריך טאי צ'י, יוצא לבלות בבתי-קולנוע ובפאבים מחפש את האחת. החיים נתנו לי שיעור חשוב לא לוותר עליהם להעריך אותם דקה, דקה.
ניסיתי דרך "קופידון" להפגש עם אשת חלומותיי ומה אגיד לך...הנשים שם מחפשות את האביר על הסוס הלבן. לא הסתרתי שאני נכה. זה הדבר הראשון שהנחתי על השולחן ולמרות הכל התאכזבתי. נפגשתי עם כמה מהן בפארק ציבורי, הפגישה ארכה עשרים דקות לכל היותר והן נעלמו מנוף חיי. ב"בליינד דייט" פגשתי את סימה נכה על כסא גלגלים מפיגוע בבית-ליד. הייתי מוכן לנסות את הקשר הזה. אך הוריה התערבו ולקשר לא היה סיכוי להתפתח."
אל בית-הקפה נכנסה חברה שלי עיתונאית עיצוב פנים באחד המגזינים. כשהיא זיהתה אותי היא קרבה לשולחננו. "דיתי, אני לא מאמינה..וואו לפגוש אותך כאן...זה באמת בית-הקפה המתאים לך..." מבלי הזמנה לקחה כסא והתיישבה לצדו של ליאור ואחר פנתה אליו והציגה את עצמה:"נעים מאוד, שירית". היא הושיטה לו את ידה והם לחצו ידיים. ליאור הציג את עצמו ומאותו רגע קלחה השיחה בין שניהם. התבוננתי מהצד מחייכת בזוג ששוחח להנאתו. משב צחוקם התגלגל בבית-הקפה. המעבר מבכי לצחוק היה חד מדי וטבעי מדי. לחיים יש הפתעות מעניינות ואנו צריכים רק להיות מופתעים כשהן באות.
שמעתי את ליאור אומר: "אני מוגבל. אני יושב על כסא גלגלים. רגליי משותקות." ושירית לא הסירה את החיוך משפתיה ואמרה:"תראה , אין לי ניסיון עם בחור שיושב על כסא גלגלים. הניסיונות שלי עם בחורים לא ממש טובים בגלל אילוצי העבודה שלי. לפעמים אני בארץ לפעמים בחו"ל. אני עובדת מסביב לשעון. אבל, אני מוכנה לנסות. אתה מאוד מוצא חן-בעיני. מזמן לא צחקתי כל-כך הרבה. אני מוצאת שהצחוק משחרר . במושגים פסיכולוגיים היו אומרים ודאי מרפא את הגוף." היא הביטה אל עיני והנדתי לה בראשי. ואחר המשיכה. "אני מקוה שגם אתה רוצה לנסות."
התבוננתי בליאור פניו הוארו ועיניו רותקו אל עיניה. אוי מה אני עושה פה. אני צריכה ללכת מכאן. להשאיר את הזוג הזה וללכת. שירית שלפה מתיקה את כרטיס הביקור שלה ונתנה לליאור. הם החליפו כרטיסי- ביקור. ואני יודעת את מה שידעתי אז. ניצוץ היה שם. כימיה מדהימה שהובילה את שניהם למסע לא קל של היכרות. כעבור ארבעה חודשים קיבלתי הזמנה לחתונה שלהם. הפתעה כזו של החיים, היה אומר ליאור קיימת רק באגדות. ואני, ליאור הייתי אומרת שאין כמו מקריות בחיים.
