"
14/8/2016
אז אחרי חודשיים וחצי של משחקים אחד בשני, סוף כל סוף אמרתי
לאיתמר שאני אוהבת אותו. אבל הוא, הוא שתק. לא החזיר לי מילה. גם כששכבנו אחרי זה.
חוץ מללטף את שערי הקצר בזמן שאני רוכנת מעליו, מביאה לו את כל כולי, משעבדת את
גופי לנשמה שלו הוא לא אמר לי דבר. רק רציתי שיגיד לי שהוא גם אוהב, או אפילו
מחבב, או שאפילו יגיד לי שהוא שותק רק בגלל שהוא לא יודע איך לבטא את רגשותיו
הגדולות שלו אליי. ואני, רק צריכה שיסתכל לי רגע בעיניים ועיניו כבר יגידו לי הכל.
אבל הוא לא מסתכל, הוא רק מחפש לעיניו כל כיוון בשביל לא להסתכל עלי. הוא יודע
שאני אקרא אותו ברגע שהוא יסתכל עלי, אז הוא נמנע מזה. ואני מרגישה את אבר מינו
בתוך החצוצרה האינסופית שלי. והחצוצרה שלי שואגת עצמה החוצה כל פעם כשהחליל שלו מתנגן
בה ומוציא ממני צלילים שאף מוזיקאי עם כל כלי כלשהו לא הוציא ממני לעולם.
אני מקווה בכל ליבי שהוא יאהב אותי כמו שאני אותו, אני מקווה
ששוב לא אלך שולל אחרי הלב שלי שתמיד לוקח אותי לאיבוד בתוך תוכו.
תודה לך יומני היקר שאתה לפחות לוקח את המילים שלי ומקבל
אותם כפי שהם. אוהבת אותך 3> "
כתבה סיגל ביומנה האישי. שמה את הסימנייה מבד הסגולה
שלה. לאחר מכן סגרה את יומנה, חיבקה אותו ונשקה אותו ואמרה במילים קלות ואמתיות,
עמוק בתוך עצמה : "אמן והיית אדם אמתי. אני כמו סבא ג'פטו הבודד שבנה את
פינוקיו והחל שהיה יום אחד ילד אמתי." לאחר מכן נשקה אותו שנית, והניחה אותו
בתוך המגירה שלה.
השעה הייתה כבר מאוחרת, הרחובות היו ריקים מאדם. הילה
נשכבה במיטתה, הדליקה את מרקע הטלוויזיה וצפתה בסרט זר כלשהו ולאט, לאט שקעה בתוך
שינה. ובחלומה הייתה בשדה ענק שצבעו היה כחול. היא ראתה את עצמה בתור ילדה עם שער
ארוך וחום, על גופה היא לובשת שמלה צהובה ועורה היה לבן מאי פעם. היא הלכה בשדה
מבלי לדעת לאן. כשלפתע היא ראתה גמד עומד מולה. ולגמד כובע ארוך ושפיצי שצבעו
אדום, זקנו ארוך ואפור ופניו מקומטות.
"היי הילה." אמר לה "היי
קחזיזקאלישמע" ענתה לו כאילו ידעה את שמו מלפני "רגע!" אמרה
"לא קוראים לי בכלל הילה. אלה סיגל." "בסדר, לא משנה. הילה, סיגל..
זה נשמע לי אותו שם." השיב לה הגמד
"אז מה רצונך גמד קטן?" שאלה סיגל
"אני רוצה להגשים לך את חלומך." השיב הגמד
"ואם אני חולמת עכשיו? אז תוכל להגשים לי
מציאות?" שאלה סיגל
"אפתח לך כל עטיפת חלום בכל מציאות שתרצי."
השיב לה הגמד
"אז אני רוצה – " אמרה סיגל לגמד והגמד קטע
אותה "אינך צריכה להגיד לי בקול מהו רצונך.
כי שהרי אנחנו כבר בתוך ראשך." סיגל שתקה
"תסתכלי על ידייך הילה," הורה לה הגמד
סיגל לא רצתה לתקן אותו שנית לשמה ופשוט הסתכלה על ידיה
ולהפתעתה ראתה שהיומן שלה מוחזק בשתי ידיה
"עכשיו אני רוצה שתפתחי אותו הילה. סליחה.
סיגל." הורה לה שנית הגמד קחזיזקאלישמע והיא עשתה כרצונו.
רפרפה סיגל ביומנה וראתה שבמקום אותיות יש רק פרצופים של
גבר אחד שמצוירים בעיפרון שחור.
ופניו של הגבר היו מעויינות, שערו היה קצר, שפתיו
בשרניות, ועיניו היו מושכות כמו כוח המשיכה של כדור הארץ. היא לא יכלה להסיר
מעייניו על מבטה ולאט, לאט פנייה התקרבו אליהם. היא הרגישה שהיא נופלת כאבד לכוחו
מבלי שום שליטה ועוד מלפני שהכירה אותו, ובבת- אחת נכנסה לאישוניו וקצה משנתה.
כשקמה סיגל היא הזיעה כולה למרות הקור שָׂרַר בחדרה.
היה כבר בוקר, היא הסתכלה בשעון המעורר וראתה שעוד דקה רק הוא אמור לצלצל.
"איזה חלום הזוי." חשבה לעצמה וקמה מהמיטה והלכה לחדר השירותים כדי לשטוף
פנים ולצחצח שיניים כשלפתע, בזמן שהיא מצחצחת שיניים שעון המעורר החל לפעול
ובצלצולו הרועש העיר את כל הבית. "סיגל!!" שמעה את אמא קוראת "תכבי
כבר את השעון המעורר האיום הזה!" "הנה, אני יודע איך לכבות אותו,"
שמעה במפתיע קול גברי של בחור. סיגל כיווצה את גבותיה וסיימה מהר לצחצח את שנייה
וללכת לחדר בכדי לראות מי זה אותו בחור.
כשנכנסה סיגל לחדר ראתה בו את אסנת – אמא של סיגל. אישה
בת ארבעים ושמנה, שערה שחור ואסוף, עורה המטופח היה בצבע מוקה וריח של וורדים
תמידי יוצא ממנה. לידה עומד בחור צעיר, פניו מעויינות, שערו קצר, צבע עורו לבן,
שפתיו בשרניות ועל עיניו מונחות משקפיים שחורות. הוא לבש חליפה כחולה, והיה נראה
סוג של איש עסקים. "אתה הבחור מהחלום," אמרה סיגל בלחש
"סליחה?" שאלה אסנת "לא משנה." ענתה ושעון המעורר עדיין פעל
"נו סיגל.. תכבי כבר את השעון המעורר האורר הזה!" אמרה אסנת "כן,
רגע." סיגל התקרבה לשעון המעורר, וכשעברה ליד הבחור צמרמורת עלתה בעורה וליבה
התכווץ והחסיר פעימה. ניסתה סיגל לכבות את שעון המעורר בעזרת הלחצן שנמצא עליו אך
הוא לא פעל. הבחור הניח את ידו על ידיה ולחץ יחד איתה על הכפתור והשעון הפסיק
לעבוד. צמרמרות יותר חזקה עלתה בסיגל כשעשה הוא את הפעולה הזאת. "סיגל, תהי
מנומסת ותגידי ליהודה שלום." "מי זה יהודה?" התבלבלה ושאלה
"היי, אני יהודה." אמר הבחור, שם את המשקפיים השחורות על מצחו ובעיניו
הירוקות הפנט את סיגל אליו והושיט לה את ידו ללחיצה. "היי הילה," אמר לה
"והיא הושיטה את ידה גם ללחיצה והסתכלה עליו כשהיא מסמיקה כולה. הבחור החזיק
את ידה של סיגל ונישק אותה וסיגל הרגישה שמגרד לב בין הרגליים בגללו. "יומני
היקר." אמרה לו בלחש "טוב אני אעזוב אתכם רגע בשקט." אמרה אסנת
ויצאה מן החדר "אני מרגיש שאני יודע עליך הכל." אמר לה יהודה, הסתכל
עליה בעיניו הגדולות וליטף את שערה.
"טוב ילדים סיימתים את הקשקושים שלכם?" אמרה
אסנת וחזרה לחדר "אל תתבאסו, גם ככה יהיה לכם עכשיו כמה זמן שתרצו בשביל
להכיר,"
"מה זאת אומרת? שאלה סיגל את אמה "יהודה עובר
לחדר הפנוי שלנו," "מה החדר של אבא?!" אמרה סיגל בקול "היי,
סיגל. באמת, דברנו על זה." העירה אסנת ובחיוך אדיב אמרה ליהודה "מצטערת,
היא קמה קצת עצבנית. עוד מעט יעבור לה," "מה יעבור?! אני לא מאמינה שאת
מעיזה לעשות דבר נורא שכזה! אבא מת רק לא מזמן ואת כבר מכניסה אדם זר
לביתנו!?" "לא מזמן?!" צעקה עליה אסנת "לא מזמן זה לפני
שנתיים! אני חייבת להמשיך בחיים שלי ולקדם את הבית הזה!" "את פשוט אדם
נוראי! הגיע לך למות!" צעקה עליה סיגל ויצאה בהפגנתיות מהחדר. "סליחה,
לא התכוונתי לריב." אמר יהודה לאסנת "לא עזוב, זה לא קשור אלייך."
"נראה לי שאני אלך," אמר יהודה לאסנת. ירד במדרגות לסלון, ראה את סיגל
עומדת במרפסת של לצד הסלון ומעשנת כשהיא עומדת על הדשא מסתכלת עליו במבט חטוף.
יהודה נופף לה ל"שלום ויצא מן הבית. פסע יהודה במדרגות האחרונות של השביל
המוביל לביתן של סיגל ואסנת כשלפתע שמע "היי! תחכה רגע!" יהודה הסתובב
וראה שלנגד עיניו עומדת סיגל. "בוא לפה רגע!" קראה לו ויהודה עשה כדברה
והגיע מולה. "מי אתה?" שאלה אותו סיגל "אני יהודה, כבר שחכת איך
העיניים שלי נראות?" השיב לה בחיוך. "אבל אתה הבחור מהחלום," אמרה
לו סיגל "מקווה שאהיה יותר הבחור מהמציאות." השיב לה ותשובתו אותה קצת
מביכה "אז מה בעצם אתה עושה כאן?" שאלה אותו סיגל ושפתיו לחשו "אני
איתך."
עברו ארבע וחצי אולי חמשה חודשים מאז הגיע יהודה לביתה
של סיגל ועבר לגור בחדר של אביה זכרונו לברכה.
סיגל התאהבה ביהודה, ראתה בו כל מה שהייתה צריכה לראות רק כשענייה היו
עצומות.
אך לפעמים ישנם גם סיוטים, שאותם עדיף לחלום בדמיון מאשר
שהיו ערים במציאות.
והלילות התהפכו,
כינורות לילה ניסרו זיופם
לאור שקרי של ירח כתום ונצחי.
אגדת האהבה נמצאה
אבל היא בתוך ספר
שדפיו נקרעו מזמן.
והרעב בלב קרע את הבטן
והשערות שעל הראש נשרו גם הן.
החשכה התהפכה במיטה
ולא קמה גם כשקרן השמש
חדרה דרך החלון.
"נו! סיגל! למה את לא עונה לי?!" העירה ליאור
לסיגל כשהלכו יחדיו בחזרה מהעבודה לתחנת האוטובוס "הילה." השיבה לה סיגל
"מה הילה?" שאלה אותה ליאור "קוראים לי הילה," "מה? ממתי
זה השם שלך יגנובה? מה קורה איתך בזמן האחרון? את כבר לא מתקשרת. מרגישה שהתרחקת
לי מאז.." "מאז מה?!" יצאה עליה סיגל "מאז יהודה.." אמרה
בלחש ליאור "מה את בכלל מבינה, הוא כמו היומן האישי שלי. אין בן אדם שאני
יכולה לדבר איתו ויכול להבין אותי כמו שיהודה מבין אותי. לדעתי את סתם מקנאה ולא
יודעת לפרגן." "אני? אני הכי מפרגנת לך בעולם שסוף סוף מצאת לעצמך בחור
טוב שלא עושה לך צרות. אבל תשימי לב, השתנת. את כבר לא אותה סיגל שהיית
קודם," אמרה לה ליאור ושניהן נעצרו בתחנת האוטובוס "הילה! קוראים לי
הילה מתי תביני את זה?!" יצאה עליה בשנית סיגל וקו האוטובוס הגיע לתחנה
"טוב בואי, נדבר על זה באוטובוס." אמרה ליאור ובאה לעלות על הקו
"תעלי את," השיבה לה "אני כבר נוסעת עם יהודה." "טוב,
אבל תעשי לי טובה, שמרי על עצמך. תאכלי גם משהו, את נראית כמו שבחי"ת בשביתת
אוכל." סיגל לא ענתה לה וליאור עלתה לאוטובוס ונסעה משמה. סיגל הייתה עצבנית
על המילים של ליאור, אך ידעה בתוך תוכה שהיא צודקת. אכן הבטן שלה מקרקרת כבר ארבע
חודשים. כי מאז שיהודה הגיע לחיים הוא התחיל לשנות אותה. שערה של סיגל השתנה לשער
קצר ושחור, נראה קצת כמו ילד. והיא לא אהבה את זה. יהודה מתערב לה בכל מה שנוגע לה
בחיים, הוא אוהב מאד. ואהבתו היא אהבת כפייה על סיגל, היא אינה מרגישה איתו באמת
בנוח. ואפילו רצתה לברוח ממנו, למרות שהראתה לכל הסביבה שלה שהכי טוב לה שיש. לאחר
כחמש דקות של המתנה בחושך יהודה הגיע עם רכבו הכסוף לתחנת האוטובוס וסיגל נכנסה
לרכב. התיישבה ליד יהודה, ויהודה החל את הנסיכה לבית. "אז איך היה
בעבודה?" שאל אותה יהודה "בסדר," השיבה לו באדישות והנסיעה המשיכה וסיגל
לא הוציאה מילה "יש לי הפתעה בשבילך," אמר לה יהודה "מה
ההפתעה?" שאלה "תראי אותה מחר," השיב "לא. מה ההפתעה
יהודה??" "תגידי מה קרה לך? מה נכנס בך?" "מה נכנס בי?? תראה
איך אני נראית? כמו רבע עוף! אני מרגישה מלוכלכת ומגעילה ואמא שלי מעצבנת אותי
שהיא אנוכית וכל החברות שלי קנאיות ואני מרגישה בודדה ואבודה ולאף אחד כבר לא אכפת
ממני ונמאס לי מהעבודה המפגרת שלי והמחזור
הורג אותי! זה מה שיש לי!!" שקט שרר ברכב ואז התחילה הסערה. סיגל החלה לבכות,
ויהודה לא הוציא הגה מפיו והמשיך בנסיעה ושמר על קור רוח. הגיעו לבית, יהודה נכנס
לחדר שלו שהיה בן המטבח לסלון, וסיגל עלתה לחדר שלה, טרקה אחריה את הדלת ונעלה
אותה. הלכה למגירה שלה, בשביל לפרוק ולכתוב ביומנה, אך גלתה שיומנה אינה נמצא
במגירה. ייאוש עלה בסיגל והיא שכבה על המיטה והבתה בקיר וחשבה לעצמה על דרכים שהיא
הינה יכולה להימלט מהם מיהודה, אך כל פעם שחשבה על משהו הגיעה מחשבה אחרת שאמרה לה
שזה לא בסדר. חשבה על אולי להרעיל אותו, אך לא רצתה להתעסק עם המשטרה. חשבה, וחשבה
כשלפתע בראשה עלתה הארה.
ירדה סיגל במדרגות הבית שלה, והלכה לחדרו של יהודה. נקשה
כמה נקישות ונכנסה לחדרו. יהודה ישב מול המחשב והקליד בו משהו. "היי, אני
מפריעה?" שאלה אותו סיגל "לא הילה, אינך מפריעה לי כלל," השיב לה
יהודה. "אני רוצה שתבוא לישון אצלי היום." אמרה לו סיגל ונשקה אותו בפיו
ועלתה לחדרה.
כעבור כמה דקות הגיע יהודה לחדרה, היא קפצה על המיטה
והוא קפץ עליה גם תוך כדי שהוא קורע את הבגדים ממנה, והיא שורטת אותו בגבו של
יהודה שהתחיל ללקק את בטנה בלשונו הגדולה והמחוספסת "אני רוצה שתכנס
אליי," לחשה לו סיגל ונשכה את שפתייה. יהודה הוריד ממנה את החוטיני הוורוד
שלה והתחיל בעזרת לשונו ללקק סביב הפרח שלה, שהתחיל לצאת ממנו צוף. "תכנס
כבר, אני רוצה שתקרע אותי!" אמרה לו בגניחה סיגל תוך כדי שהיא מותחת את
רגליה. יהודה לאט, לאט ליקק את הפרח הוורוד שלה, ואם לשונו שיחק בעלי הכותרת שלה,
וככל שלשונו הייתה עמוק יותר בפרח שלה, יותר צוף יצא ממנה. לפתע יהודה הפסיק,
וכשראשו בן רגליה הוא הסתכל לסיגל בעיניים, ותוך כדי שהיא מסתכלת עליו בתמהה יהודה
ישב על ברכב, סיגל ליקקה את ידה והחלה לעסות את איבר מינו של יהודה כשהיא מסתכלת
בתוך עיניו הגדולות, וגופו השרירי גורם ללבה להחסיר פעימה ולפרח שלה להוציא עוד
צוף. יהודה תפס את איבר מינו, ולאט, לאט החדיר את החצוצרה שלו בתוכה, סיגל פתחה את
פיה לרווחה, היא תפסה את שתי רגליה בידיה ומשכה אותן לכיוון ראשה ויהודה נכנס
ויוצא ממנה, ומגופה בקעו כל הכלים הכי רטובים שהיו אי פעם. סיגל תפסה את יהודה
והשכיבה אותו על המיטה, והחלה לרקוד עליו קדימה, הצידה, ימינה, ושמאלה. יהודה נישק
ונשך אותה בצווארה תוך כדי שהיא רוכנת מעליו במעגלית והוא זקוף רק על שתי ידיו אשר
נותנות לראשו להיחבט בשידה הגדולים והעסיסיים שלה. יהודה עמד לגמור, הוא יצא ממנה,
סיגל התיישבה על ארבע והכניסה את איבר מינו של יהודה לפיה תוך כדי שהיא מחממת את
שרביטו בעזרת ידה ובשנייה ארוכה הרגישה את פיה מתמלא בזרעו של יהודה שהחל לשאוג ואת
ידו הרים באוויר כמראה ניצחון. סיגל בלעה הכל והחלה טיפה לאחור. יהודה התנשם, הרים
בקבוק של מים והחל לשתות ממנו ותוך כדי שהוא שותה קפצה סיגל על יהודה שנית ואת
איבר מינו הכניסה לפיה ועיסתה את איבר מינו בעזרת ידה "לא ידעתי שאת כל כך
חרמנית, הייתי מזיין אותך מזמן!" סיגל חייכה אליו כשאשכיו היו בתוך פייה
והסתובבה לאחור תוך כדי שהיא יושבת על ארבע ומבליטה את האגן שלה ופותחת את הפרח
שלה בעזרת שתי אצבעותיה. יהודה אינו חשב פעמים, ותפס אותה במותניים והחדיר את
שופרו הגדול מאחור, העלה את עצמו להילוך גבוהה יותר, והתחיל וצאת והכנס ממנה
בחוזקה תוך כדי שהוא תופס בשערות ראשה הקצרות של סיגל ובכתף שלה. סיגל גנחה וכניסה
את ראשה בתוך הכרית בשביל לא לצרוח מההנאה. לאחר עשר דקות שיהודה מרגיש את החום
והרוך של סיגל כשהוא בתוכה, והיא מרגישה איך אבר מינו מפלך את כל המגננות
האינסופיות שיש לה בגוף יהודה קיבל צמרמורת, וכל הגוף שלו החל לרטוט, אישוני עיניו
עלו למעלה וראו רק את הלבן של העין. מפיו החל לרדד ריר והוא תפס את מותנייה של
סיגל חזק יותר, והרגיש איך ליבו מתחיל להתפרפר. יהודה לא התאפק יותר
וגמר.
באותה השנייה גם סיגל גמרה,
נשכבה על המיטה תוך כדי שהיא מותחת כל גופה והרגשת נמלים
שמלקקות את כל עלי הכותרת עלתה בה מלמטה.
יהודה נשכב על המיטה "אין עליך הילה," אמר
לסיגל "אגב. מחר אנחנו עוברים דירה, זאת ההפתעה."
סיגל נשכבה גם היא בצד השני של המיטה, ולאט לאט הרגישה
את עיינה כבדות ושהיא שוקעת בחלום.
ובחלומה היא חזרה לאותו שדה כחול, כשהגמד קחזיזקאלישמע
עומד מולה "מה אני יעשה?!" שאלה אותו בבכי מר. "אינני רוצה את
יהודה יותר!" "אבל הילה את יודעת שיהודה הוא יומנך היקר," השיב לה
הגמד וקפץ במקומו והחל ללקק את האדמה "רגע! רגע!" אמר לה כשלשונו דבוקה
בשיח "תני לי להוציא את זה!!!" קחזיזקאלישמע שם את ידיו על האדמה
ומאוזניו יצא עשן כתום שהפך לפתע לבלון ענק בצבע כתום, ובתוך הבלון היו כל מיני
חיות שזעקו לעזרה. הבלון התעופף לשמים, וכשהגיע לאטמוספרה התפוצץ וכל החיות ארצה
נפלו ואיך שהתנגשו באדמה הם הפכו למחבטות, סירים ומנגלים. "מה לעזאזל?"
שאלה סיגל את קחזיזקאלישמע. "החיות הפכו את עצמם למה שבגללו הם מתים,"
הוא השיב לה. "טוב, קחי את זה סיגל." "לקחת את מה?" שאלה אותו
סיגל ולפתע כף ידה התאגרפה ובתוכה הרגישה משהו "מה הכנסת לידי?" שאלה
אותו. "תכף תדעי." השיב לה ולפתע מסך ענן של עשן סגול עטף את כולה והפך
גם הוא לבלון כשסיגל בתוכו. הבלון התרומם מעלה, התנגש באטמוספרה והתפוצץ.
"אההה!!" צרחה סיגל כשחלה ליפול אט, אט ארצה והרגישה איך כל הרוח פוגעת
לה בפנים. ורגע לפני שהיא התנגשה באדמה היא קמה מחלומה בבהלה תוך כדי שהיא מתנשפת
ומזיעה במיטה.
היא הסתכלה לצד וראתה את גבו של יהודה מופנה כלפיה. היא
פתחה את היד שהייתה מאוגרפת וראתה שיש בה מחק לבן ובגודל סטנדרטי. "מחקי את
העבר בשביל לכתוב את העתיד. ומתחת באהבה, קחזיזקאלישמע. יצאה סיגל מהסמיכה הדקה
שעטפה אותה וגופה הערום האור באורו הלבן של הירח הסוטה שהציץ להם דרך החלום. הרימה
סיגל את המחק באוויר ומשב רוח קריר לפתע הגיע ופטמותיה זקפו ועורה נהפך לעור ברווז
ומהר החלה למחוק את יהודה ממיטתה.
תחילה התחילה עם ראשו. היא נגישה לראשו והחלה למחוק את
שערותיו, ואז לאתר לאט החלה למחוק את הקרקפת שלו, ככל שיותר מחקה ראתה את כל המוח
שלו ודם החל לצאת ממנו "אהבתי אותך הילה." נשמע קולו של יהודה. סיגל
עצרה לשנייה, בכי התחיל לעלות בה, ואז החלה למחוק אותו יותר, ויותר מהר. וכל שהיא
מוחקת יותר היא רואה לו את כל הבשר ואת כל אבריו שבתוך בטנו.
כעבור ארבע שעות והרבה בכי סיימה סיגל למחוק את יהודה
ומרוב תשישות נפלה למיטה ונרדמה.
השעון המעורר פלח את שנתה של סיגל כשהגיע הבוקר.
"נו כבר הילה! תכבי את זה!" שמעה את אמא שלה
קוראת לה מהמסדרון.
סיגל כיבתה את השעון המעורר, הלכה לרחוץ את פנייה
בשירותים, וכשראתה את דמותה במראה הכול השתנה.
