שתיקה

אני נושם את השתיקה שנכפתה עלי פתאום,

עוצר לרגע את הנוף שמסתובב מולי.

רוב הזמן חושב איך לשחזר הכל כתמול שלשום,

אפילו משהו קטן שמזכיר טיול לילי.

עצים בלתי נראים לועגים בהחבא צילם,

שותקים גם הם, רוח לא תבוא.

חולות ודיונות נעצמות אט אט מול ים,

גם הוא שתק, לא אסף מאום אל קרבו.

שתיקת עולם של מי שמאוהב,

במשהו או מישהו.

כמו קרוסלה שאוספת בסיחרור שובב,

את רסיסי האהבה, ואיכשהוא,

הכל מהבהב שוב,

כנחל זורם הפך פתאום אכזב.

מפליא את הזרימה שחרצה בבדידותי,

בחרתי בך עלמת האופי והתום.

צמרות המחט לוחשות בשכרון לכתי,

בין חלומות ושתיקה, שבאו לי פתאום.

אני נושם את הדממה שבאה לי משום מקום,

צובע מחדש את הקולות שמסביב.

רוב הזמן חושב איך לשחזר הכל כתמול שלשום,

אולי סתיו חורפי הפך להיות אביב.

שתיקת עולם של מי שמאוהב,

במשהו או מישהו.

כמו קרוסלה שאוספת בסיחרור שובב,

את רסיסי האהבה, ואיכשהוא,

הכל מהבהב שוב,

כנחל זורם הפך פתאום אכזב.