שירים

לא אחת שמעתי ניצולים שאומרים, אני ניצחתי את הרוצחים, את המוות, הילדים שלי הם הנצחון, הנכדים שלי, הנינים, הם ניצחוני הגדול. גם אמא שלי אמרה לי כך, גם אבא בשתיקותיו. וזה מזכיר לי תמיד את אמרתו של הרב הראשי לארץ ישראל באותה תקופה וקצת אחר כך, הרב אברהם הכהן קוק, שכתב, "את החושך אין מגרשים במקלות, את החושך מגרשים באור גדול, ביותר אור".

יום השואה הוא יום שבו הדמעות לא פוסקות מלהרטיב את לחיי, גם אם זה לרוב וירטואלי אני יכול לחוש בהם לחים על העור, צורבים בעיניים. אני בן הדור השני לשואה, שלא יכול להביט בסרטים המציגים ביום הנורא הזה מוות, המתארים בציוריות כה אפילה את עליבותינו, את השפל הגדול שאליו הגיע עמינו ככלל, וכל פרט ופרט שבו, כי לכל איש יש שם, גם אם הוא נרצח ונשכח כי לא נותר איש.

אני כבן שישים היום ודור נכדי יהיה אולי הדור האחרון שיראה בעיניו סבא וסבתא רבא שהיו שם באמת. את הסיפורים על זוועות אושוויץ וטרסניסטרה הם כבר ישמעו לרוב מיד שנייה ושלישית. לכן אני כותב את הדברים, לכן יום השואה קיים לכאורה רק יום בשנה, אבל הוא נוכח בכל יום ויום, נוכח בעצבונות ובשמחות שלנו, טבוע בהתנהגויותינו התת מודעים, והדמעות אינן מצליחות לשטוף אותו, אלא להשקות אותו, כי ככל שהזמן מרחיק את המאורעות מאיתנו, אופק הנוף, התמונה, נפתחים יותר. אולי הם יהיו בעתיד פחות אישיים, אבל הם יהיו כוללים יותר, רחבים יותר, נוכחים וקיימים.

(כתבתי ממש ברגע זה, בפרוס יום השואה)

הִיא נָטְעָה גַּלְעִין שֶׁל פּוֹמֶלִית בַּעֲרוֹב יָמֶיהַ.

שְׁלַח לַחְמֶךָ – הִיא אָמְרָה לְעָצִיץ

וְהִכְּתָּה בְּמָקֵל מֹשֶׁה רָבֵּינוּ בַּמִרְצֶפֶת,

חֲיִים אָרוּכִּים הוֹפְכִים פְּנֵיהֶם

כְּשָׁטִיחַ מִתְגַּלְגֵּל לְחֲיִים קְטַנִים

וְלִדְאָגוֹת קְטָנוֹת,

לִזְמַן קַצוּב וּלְצִיפִּיָיה גְּדוֹלָה

בְּאֶמֶת,

בְּתַלְמֵי הַשָׂדֶה הֶחָרוּשׁ בְּמִצְחָה

בְּשׁוּלֵי עֵינֶיהָ,

נַבְטוּ לְרֶגַע חֲיִים קְטַנִים