תקוות היער

בעומק יערנו, בין עצי עבותיו,

באפלת שאול כה כהה ודמומה,

בחזיון עוועיו, בדעיכת נרותיו,

משרכת צעדיה כיפה אדומה.

לא כסות ארגמנית על דמותה הצנומה,

לא שמלה חכלילית, לא צעיף, לא גלימה,

מתכסה זאת התמימה בנהרות דמה,

הקללה הקדומה אשר העניקה לה את שמה.

איום הוא היער על שבעים זאביו,

ריחה עולה באפם המשחר לטרף,

וירח מבוהל כונס את כוכביו,

יללת עלבונם עולה עד שמי ערב.

רק ילדה אחת קטנה ויתומה,

הרואה את יפי היער בחלומה,

אם תנשב בכסותה הרוח העלומה,

אם תנגב בעלי הדרך שארית דמה,

אם תדליק גפרור אחד באפלה האיומה,

תוכל להאיר את היער בנרות נחמה.

כל יצורי היער נושאים תפילה בדממה,

עיניהם נשואות אלייך, כיפה אדומה.