אתה מתעורר מהשינה מנסה לזוז, לשנות תנוחה כאב מפלח בין הצלעות איפה שהלב. גופך מתעוות מכאב, ספק נפשי ספק פיזי. אתה מרגיש קטן בעולם הגדול. מרגיש כל כך קטן שאפילו הנמלים שמהלכות על האדמה לא רואות אותך. אתה מרגיש כלום. אתה כואב. אתה רוצה שישימו לב אליך. אתה רוצה שישימו לב לכאב שלך - אתה רוצה שלא יאשימו אותך בכלום. אתה רוצה לא להאשים את עצמך . ואתה נלחם בשדים, בשלדים ובמה לא. אתה עוצר את עצמך מלבכות, מנסה בכל דרך אפשרית לא להתפרק. מקמץ חזק את האגרופים כדי לא לתת לשום קמצוץ של רגש לצאת החוצה. הידיים שלך כבר כואבות ורועדות מרוב המתח והמאמץ. ואתה מסתכל למעלה ולמטה ולצדדים ואתה שם לב שאתה סגור ועטוף. כמעין מתנה שמעולם לא נפתחה ולפתע מבליחה לה הבנה אירונית - שאיך יכולים להאשים אותך אם מעולם לא ראו אותך באמת? ואתה מבין שלנסות לברוח מהעבר במקום שבו אתה נמצא זה חסר כל טעם. אתה רץ במעגלים ואתה יודע שאם העבר יהיה לפתע חכם יותר הוא יחכה לך במקום שאתה תגיע אליו ותיפול. אתה רוצה לבכות. שוב קימוץ אגרופים. דמעה מצליחה לה לפרוץ את הסכר. מתעלם ממנה. וכשלבסוף אתה קם מהמיטה בכאב משתק, והולך לכיוון הדלת. אתה מבחין שהדרך רק מתארכת ומתארכת והדלת מתרחקת. מרגיש כמו נווד שהולך עד אין קץ בלי שום תחנות ביניים באמצע. בלי שום פונדק ישן וקטן שבו יוכל לנוח ולאגור כוחות. בלי משקה ומזון חוץ מאשר המזון בטבע. בלי מיטת עץ שתהיה נוחה כמו מיטת נוצות לעומת הקרקע שבדרך. ואולי עם אנשים שתוכל לפתח שיחה ולשמוע מה החדשות במחוז הזה ובמחוז ההוא. ואולי תבחין בבחורה עם עיניים כחולות או ירוקות או באיזה צבע שיהיה להן והיא תראה בך אתה מה שאתה רואה בה. ואולי זה יתפתח למשהו שיהיה ליותר מלילה. ואתה עדיין מנסה להגיע לדלת והיא מתרחקת. וכולך נאנק מכאב. נלחם בהכל. בעבר, בהווה, בעתיד, בעצמך, בהם, בעולם. אתה רוצה להגיד שלום לדברים שהכרת ואולי לפתוח מחברת חדשה ולהתחיל בהמון דפים לבנים ונקיים. ואתה מרגיש שתגית של גאון רק הורסת לך. אי קיו 180 בדיוק משקף את מה שאתה. שטוח כמו זווית שטוחה בחלל התלת מימדי. ואתה מאוכזב. מאוכזב שלאיפה שלא תלך צל העבר ירדוף אחריך. ויהרוס. יש לך דרך. היעד עדיין חמחמק בין אצבעותיך. דופק את הראש בקיר. מנסה להבין מה לעזאזל אתה עושה לא נכון. ואתה כועס. כועס על עצמך. על העולם. על כך שמעולם לא הרגשת אהוב. על כך שתמיד העבר יבזיק לך בפלאשבקים וסיוטים יחרידו אותך באמצע הלילה. וברקים ורעמים וחזיזים יעשו לך מופע זיקוקי דינור מול העיניים. מושך את האף. דם. אתה רוצה לצעוק. אבל הקול שלך נעלם. אתה רוצה לרוץ אבל הכאב משתק. אתה רוצה ללכת אבל הדלת מתרחקת.
אתה רוצה ללמוד לאהוב. אתה מוכן להיאבק בזה. אתה מוכן אפילו ללמוד להיות מאושר ולקבל את האושר. אבל אתה רק רוצה שהוא יגיע ובייחוד אחרי שאתה עושה הכל בכדי להשיגו. אתה רוצה להיות במקום שבו לא תהיה חשוף לדברים השליליים שהכרת כל חייך. אתה מפחד לישון. אתה מפחד לאבד את השליטה. אתה מנסה שוב לצעוק. אתה נחנק. טובע ברגש. מרגיש את הגון מתכווץ ולוחץ. וקנה הנשימה נמחץ. טובע במטחי האשמה והזלזול. מפרפר כמו פרפר בשניותיו האחרונות. חלל שחור ואור לבן מרצדים למול עיניך. תחושת עקצוץ עולה מגבך לעבר העורף . כאב חד. שלווה. שחור. אתה מרגיש חלש. מרגיש קהה חושים. מנסה לפתוח את העיניים ובמעט שאתה מצליח אתה מבחין שאתה באותו חדר. הפעם יש תמונות חדשות, יעדים חדשים שרק מתרחקים כמו הדלת ממקודם כאשר אתה מנסה להתקדם. והכאב הולך ונהיה יותר ויותר עוצמתי. אתה נופל על ברכיך. מפעיל את שרירי ידיך ורגליך בכוח לקום. נלחם בהכל. אתה עדיין נלחם. גם בפעם הראשונה שראיתי אותך נלחמת וזה היה לפני 24 שנים....
עד מתי תמשיך להילחם?
ואתה לא עונה. אתה נחוש להגיע לדלת או ליעד אחר. פצוע. גופך מדמם משאיר שובל כאב על הרצפה. עוד דמעה מבליחה לה. מתעלם ממנה - מנסה להמשיך. הכוח במותניך לאט ולאט אוזל. קצב ההתקדמות שגם ככה היה איטי נהפך לקצב התקדמות סטטי. אתה לא זז לשום מקום. אתה תקוע. תקוע באותו החדר. תקוע באותו המקום. ואתה מצטער שאתה לא יכול להגיד לאנשים שאין לך כוח. אתה מצטער שאתה לא יכול לומר את זה בקול לעצמך שאתה כבר עייף. אתה מצטער שאתה לא יכול לתת לעצמך לבכות ולהגיד שכואב לך. אתה מצטער על כך שאתה לבד. אתה תמיד צריך להיות שם בשביל אנשים אחרים כי ככה העולם הזה. אתה שונא את עצמך. שונא את עצמך על מה שנהפכת להיות על מי שנהפכת להיות. אתה לא יודע אם לומר לעצמך שאתה חזק או חלש. אתה לא יודע אם אתה יכול להתייחס לעצמך כאל בנאדם טוב או הפוך. אתה לא יודע כלום על מי שאתה. אתה עדיין סגור באותה עטיפה מזורגגת. אתה רוצה לברוח אבל עיניך ממוקדות על המטרה. להתקדם. אבל אין לך כוח. כאב חד תוקף במקום הלב. אתה רוצה לבכות. אתה ממש רוצה לבכות. אתה לא מתיר לעצמך להמטיר מטר של גשם על בגדיך ועל הרצפה. אתה מקמץ את האגרופים עכשיו כבר ציפורניך חפרו בתוך הבשר החי. בשר תותחים. אתה מרגיש כחייל בשדה קרב של האירוניה המצחיקה של העולם. אתה רוצה שיגידו לך משהו. אתה מצפה לזה המון זמן אבל הציפייה אף פעם לא מתממשת. אתה מחליט לוותר.
מחליט לוותר כי נמאס לך להיות באותה הנקודה ללא שום שינוי. מחליט לוותר כי אין יעד שאתה מצליח לכבוש. מחליט לוותר כי נמאס לך לומר לעצמך שאתה לא תוותר ולא תיפול. מחליט לוותר כי אולי אם תוותר אז ישאר לך מקום לעצמך שממנו יוכל לצאת משהו אחר שלא תלוי בהגעה ליעד. מחליט לוותר כי עצם ההחלטה על משהו זה הילחמות על דבר מסוים שאתה מאמין בו. אז האם אתה באמת מוותר? אתה אפילו מחליט לוותר מלנסות לענות. אין לך קול. אין לך מילה בעולם הזה. אין לך שום דבר. אתה רוצה לא להיות לבד - אבל העולם לא רוצה אותך ומרוב שנשבר לך אתה מרחיק את כולם. אתה רוצה לאהוב...
עדיין על גחונך - מדמיין איך זה יהיה בעוד 10 שנים עם ילדה יפהפייה שתשב על ברכיך בסלון - ואישה מדהימה ומושכת בכל המובנים - שמשכה אותך מהתהום, שמשכה אותך אל תוך חייה, שמשכה אותך במראה שלה - שתהיה במבטח ותכין אוכל ליום שישי. ותראה אולי את מכבי מנצחים שוב פעם ביורולוניג ואולי תרגיש בבית. וכשתשכיב את הילדה שלך לישון ותנשק לה על המצח והיא תביט בך בעיניים התכולות והגדולות שלה ותשאל אותך אם אתה אוהב אותה - אתה תאמר לה שעד אין סוף. ואז היא תשאל אותך בקול הילדותי שלה- מה זה אין סוף? ואתה תסביר לה שזה משהו שאין לו סוף. ואז תבחין במבט מבולבל בפניה ותשאל אותה אם היא מבינה והיא תאמר לך שכן היא הבינה ולמרות שאתה תדע שהיא לא ותחייך. ואולי תשיר לה ובדרך תמצא את הקול שלך והיא תירדם. ואז כשתסגור את דלת חדרה תבחין באישה של חייך מחכה לך במסדרון עם שיער מקורזל ופרוע מעבודת המטבח וזיעה שתשטוף את עורה - תחייך אליך כשמבטך יתמקד בעיניה.
אתה מצליח להרים את בטנך מעל לאיזור המלחמה רווי הדם, מאמץ וכאב מתערבבים עם דמעות מלוחות - אגרוף חזק לבטן. צבע העור שלך מכחיל. אתה בלי חמצן. הרבה דם זלג החוצה מתוכך.
ואז כשתתקרב לאשתך ותאמר לה עד כמה אתה אוהב אותה - תבין שאולי כן למדת לאהוב.
כולך כואב - נלחם להגיע לדלת המזוינת זאת עם התמונה של האחת. האור שמעליך שלא הבחנת עד עכשיו שיש לך תאורה מלאכותית בחדר - מתחיל להשתגע ולרצד. העיניים שלך קופצות לא מסוגלות להסתגל לשינויים המתמידים והמהירים. אתה מפרפר פעם שנייה וסופית בהחלט. אתה רואה את כל התמונות מחייך חולפות לך מול עינייך. אש מכלה את כל מה שיש בך. גופך נרפה ונחלש. מרחף או צף אתה לא יודע במדויק.
ועד שאני מגיע ופותח את המתנה אני מוצא אותך בלי רוח חיים. שרוע על רצפת דם. ואומר לעצמי איזה מטומטם אילו רק היית מחכה קצת ואילו רק היית חושב ומגיע למסקנה שאתה יכול לפתוח את המתנה בעצמך. ואחרי שהיית פותח את הכלא שבו חיית היית מצליח להגיע ליעדים שלך. סרט המתנה לא היה מחזיק אותך במקום. הוא לא היה שם בכדי למנוע את התזוזה שלך.
חבל שלא המשכת להילחם עוד קצת...
גם כשלא אהבת את עצמך - אני אהבתי אותך.
גם כשרצית לחנוק את עצמך - אני חיבקתי.
גם כשרצית למות - אני חייתי.
גם כשחשבת שאתה כלום - אני חשבתי עליך הרים וגבעות.
גם כשחשבת שלאף אחד לא אכפת - לי היה אכפת.
גם כשחשבת שאף אחד לא יבכה עליך - אני אבכה.
