רנו לכם תוכי.

קנו לכם תוכי. מאת זיגי בר-אור

תמיד רציתי ציפור תוכי
שיזמר, שידבר במקומי,
שיאמר בשמי את דבריי,
כי מפי זה לא תמיד כדאי.

כי אני עלול לומר דברים
שלאחרים לא תמיד נעימים
ואת התוכי אי אפשר להאשים
"אז הוא אמר" - לא מתחשבים.

כשיש לי לומר משהו שלילי
שלא יפה שזה יאמר מפי,
אני לוחש לו באוזן שמאל
והוא צועק כאילו מרמקול:

"את מכוערת, חבל על הזמן,
לעולם לא תמצאי לך חתן,
את לובשת שמלה מכוערת,
ולא תעזור גם שמלה אחרת."

אבל כשיש לי לומר משהו חיובי,
ורוצה שישמעו את דעתי,
אני לוחש לו באוזן הימנית
והוא במוחו את זה מיד מקליט:

"את חמודה, את מתוקה,
אני מת לתת לך נשיקה.
את לובשת שמלה נהדרת,
לעולם אל תלבשי אחרת."

אז קנו תוכי שידבר במקומכם,
לפעמים זה ימנע בושה מכם
ואם יפלוט משהו חיובי,
תגידו מיד: "התוכי בדעתי."