לבלוק שלי שלוש כניסות

מימין.גם משמאל. ולבלוק קראו "החצר". חצר הממלכה. ממלכת הילדות האבודה שלי.

אני בן ששים וחמש היום ומתקשה להאמין שכך עברו השנים.

עברו-וכאילו לא עברו. ואני עודני שם.

והרחק משם אני יושב וחושב על אותו מיכאלאנג'לו ויצירת המופת עליה עמל משך ארבע וחצי שנים בותיקן,ותוהה אם לא יהא זה פרק הזמן שיידרש לי כדי לרקום את מארז הזיכרונות והרגעים, וירידה לפרטים הקטנים על נתחי אופי של אנשים ואירועים, הרפתקאות, וחלומות - שכל כולם נמצאו שם בשפע מסחרר-בבית ההוא שהיה לי ולעוד שלושים ילדים לפחות ברחוב מרגולין 52 ביד אליהו.

. בית שתחילתו במרגולין וסופו ,הכניסה השלישית ,ברחוב לה גארדיה 83.

"יד אלייקה", הייתה אימא שלי אומרת במעין בוז מריר של גרציה ליטאית וגאה, אשר נעקרה מביתה במרכז תל אביב אל השיכון אשר הוקם כדי לתת מענה לבעיות הדיור של משוחררי הצבא הבריטי.

רחוב מרגולין עצמו היה בשנות החמישים שביל עפר ארוך ומתמשך שתחילתו ברחוב גליפולי וסופו ברחוב מרדכי אנילביץ. לאורכו היינו משחקים כדורגל, כשבכל קטע מהרחוב היו נערכים משחקים של שמונה קבוצות מהבניינים האחרים.

בהפוגות שבין המשחקים הייתי  "מאמן לשער," כך היה זה נקרא באותם ימים.  הייתי מאמן את ישי ויגאל, האיקר קסיאס והבופון שלנו. ישי לא דפק חשבון לאף פצצה, וליגאל היו זינוקים וירטואוזיים שאותם לא שכחתי עד עצם היום הזה. ורק שכחתי לציין שחודורוב ולב יאשין היו אלילי השוערים שלנו דאז.

אט אט החל הכביש להיסלל ואנחנו נדחקנו אל החצר עצמה להמשך המשחקים, שלא תמיד התקבלו בהבנה על ידי דיירי הקומה הראשונה מטבע הדברים. איך נשכח את דליי המים ששפך עלינו שמחה אריאלי,  מהדמויות הציוריות ביותר שהעמידה החצר?  אספן המצוות הבלתי נשכח ו"איש "תנובה פירות" אשר כדי להשלים הכנסות היה נוטל עמו כל צהרי יום את יפת המשופם והשחרחר לעבודות

ניקיןן בחצרות אחרים.

רובם ככולם של יושבי הבניין היו אנשים שקטים וממוצעים כלפי חוץ.  אך כילד, (ולמעשה גם כיום לאחר עשרות שנים) - אני חושב לעצמי שכל אחד מהם היה בבחינת  "שווה סיפור".

ומה אם אשרטט לפניכם את דמותו של צבי צוקר למשל?  האיש שדמותו כמו נחצבה מאותו ספר ילדים בלתי נשכח:  "אמיל והבלשים". אדם מעודן הליכות , לבן נעליים, ומקטרת בפיו. זה היה  "אדון צוקר",  מהלך מעדנות עם מוקי כלבו.

ומעת לעת הייתה ממלאת את התפקיד רעייתו סופי, דוקטור לכימיה על פי מקצועה. בלונדינית ומטופחת סטייל דיאנה דורס, הגם שבהחלט נטולת סקס אפיל בהשוואה לאותה כוכבת אנגליה של אותם ימים.

אני בונה לי מגדלים של זיכרונות בחולות הלבנים המוליכים אותי אל אמצעית העשור השביעי של חיי. אין בהם כרונולוגיה לשמה. הם קמים ועולים בעיני רוחי. כמו למשל שני הקיוסקים בפינת מרגולין גיבורי ישראל )יגאל אלון היום.( אחד מהם אוייש על ידי –אלוהים ישמור איזה שם- אוסקר איזנשטט.גוץ. אדום פנים עם כובע קסקט אשר שאגתו "מעריבבבבב" היתה קורעת את

ליבת הרחוב כמו אותה שריקת הילד ביום כיפורים במעשיה החסידית ההיא. הוא מכר שם עיתונים ודברי מתיקה כמו סוכריות על מקל. בסביבות השעה אחת, הייתה רעייתו שתחיה  )כנראה כבר לא...(  מביאה לו את ארוחת הצהריים, ובשעה ארבע היה מפקיר את קיוסקו לטובת הקיוסק הצמוד. בקיוסק נמכרו דברי מתיקה, ארטיקים, וקרטיבים על ידי סביחה. אישה עבת בשר,אשר הילוכה מקרטע,  ולידה משמשים בכהונה מוישה אחיה הקרח והגברתן. מוישה אשר את הוריד הכחול של שריריו המשתרגים אני נושא בקנאה ובהערצה עד היום. ובפינה יושב לו סבא נוח הזקן והעיוור, כנראה בעלה  )כי יוצאי בבל, מן הידועות הוא, נהגו  לשאת להן נשים צעירות מהם בהרבה).

עם ערב הייתה השלישייה עושה דרכה לקו 21 בדרך לביתם. אנחנו כבר גרים ליד קולנוע דן בפרדס כץ. עד שיום אחד הפתיע מוישה ורכש מכונית אמריקאית ישנה. לא ארכו ימיו של השרירן הנערץ והוא נפטר בדמי ימיו מהתקף לב-אולי בשל תקופת המתיחות בינו לבין איזנשטט שכנו על רקע מכירת מסטיקים וסוכריות על מקל. אותם הוסיף השני לעסקי העיתונים שלו.

ומול הקיוסקים ניצב לו עמוד מודעות בה עקבתי שבוי קסם אחר סרטי התקופה. בתי הקולנוע של הימים ההם אינם עוד בנמצא: מוגרבי,שדרות, מתמיד, גן רינה, ואוריון. רשימה חלקית. ומכל המודעות לא אשכח את שמו של סרט אחד: " היה זה בחודש מאי " עם ז'נט מקדונלד ונלסון

אדי. ואף לא את שמה של האיטלקיה הסוערת אנה מניאני שכיכבה ב" הרוח היא פראית". וממש כמו בשירה הנודע של רבקה זוהר, גם ברחובנו הדל גר סנדלר אחד מוזר, ותודה לפזית שהואילה והזכירה לי את שמו. שמואל היה האיש ,ואט אט כשהחלו הערפילים להתפזר נזכרתי שאיש קטן קומה ולבן שפם היה –ובגדיו אפורים. הוא נוהג היה לשבת על כסאו ומכשירי עבודתו לידו. כשבשעת צהריים הייתה אשתו מגיעה ומגישה לו צלחת מרק. את קניותינו היינו עורכים באחת מחנויות המכולת שהיו במרכז הישן ולימים גם במרכז החדש.

תחרות עזה ניטשה בין רבי החנוונים שוורץ וטננבלט שבין חנויותיהם במרכז הישן הפרידה רק חנות אחת. טננבלט היה לבן שיער וכובע קסקט על ראשו. את אשתו, ישמרני אלוהים, אינני זוכר. ואילו שוורץ נראה בשערו העבות והמלבין כמנהיג רומניה צאושסקו מנוחתו עדן, ואשתו הייתה בעלת קול דקיק להפליא ומבטה זועק תחינה ובקשה שתמיד נקנה ממנה ולא מטננבלט השכן.

וגם שלשה ירקנים התחרו על כיסנו. מזרחי חמור הסבר והממושקף עם אשתו עבת הגוף ששפתיה אדומות היה תמיד ,ובעבר השני שימשי המשופם. ויום אחד נזף בי מזרחי קשות על שהרהבתי עוז וקניתי אצל שמשי דווקא... ואז נכנס לתמונה הירקן השלישי-כלב השמנמן והחייכן והמלוקק עם האקזיט החדש והמלהיב שלו-כך פזית מזכירה לי: מכירת הגרעינים בקונוס.

והייתה חנות הצעצועים של רוזן הממושקף שקצת דמה ללוי אשכול, והצלמניה של פלד, ובשני קצוותיו המערביים של המרכז הישן התמקמו להם מרכזי מתיקה וקרטיבים של גישס בפינת מרגולין וכרושצ'וב בפינת לה גארדיה. ולא נשכח את הסנדלריה של טאובה החביב ,ואף לא את יוחנן גרומן החשמלאי שדומה היה בעיני לבארט לנקסטר עם תווים רבי העזה על פניו, אשר נוהג היה לפקוד את בתי לקוחותיו –אנחנו- באופנוע, ואגב כך נעצר לשיחות ארוכות עם אבי.