וואן אינטא

וואן אינטא?!" הם צעקו אחד לשני. "וואן אינטא יא חביבי?!" שני גברים בעלי חזות מפוקפקת עמדו וצעקו באמצע הרחוב. חיות, חשבתי. למה דווקא ליד השולחן שלנו?הצעקות היו מאוד אינטנסיביות, החיבוקים מלווים בקפיצה במקום, תוך כדי סיבובים במעגלים.
"וואי איזה מעצבנים כמה רעש?! כאילו הם פה לבד!" אמרתי לאנטון בקול נרגז.
"משוגעים." הוא ענה לי.
לקחתי לגימה מהבירה, גולדסטאר מהבקבוק והדלקתי סיגריה.ישבנו בבר שכונתי שקט, מקום שבאווירה שלו הוא שנטי וטיפה הזוי עם גרפיטי על הקירות ושולחנות מוכים שאם היו אומרים לי נלקחו מהמזבלה, כנראה הייתי מאמין; מקום נחמד בכל זאת.
"בא לי להביא להם סתירה. לשניהם, שיחזרו מהלול שבאו ממנו." אמרתי לאנטון ותוך כדי הבאתי מבט נגעל בצמד שצעקו כמו בהמות, מה שדיי העכיר את האווירה.
"כן אהה..." אנטון השיב. "יוסי, נכון הבחורה שסיפרתי לך עלייה?" הוא שאל.
" נו..?"
"אז נפרדנו."
"איזה באסה אחי." עניתי; לא שבאמת התבאסתי, יותר מתוך נימוס ולתמוך בחבר. בכל מיקרה הכנתי את עצמי לחפירה.
"כן אני עדיין מעכל את זה." הוא אמר. נראה לי שראיתי ניצוץ של עצב בעיניו, אבל זה נעלם. "איזה הזוי, התחלנו אשכרה לגור ביחד וזה אחרי שבועיים כולה."
תוך כדי שהוא סיפר לי את הסיפור, התחלתי לחשוב קצת על החיים שלי. נזכרתי באיזה ילדה שהייתי מאוהב בה בתיכון. 'אתה דעתן ואלים' היא אמרה לי; 'זה לא ילך ביננו.' תוך כדי שאני נזכר הרגשתי תחושת מתח בבטן.
"אחי, אני אומר לך, זה הייתה בחורה לחתונה." שמעתי את אנטון אומר.מעניין אם הייתי יכול להיות כבר נשוי היום? אני וסימונה... דמיינתי אותנו מחובקים ומחויכים, מסתכלים אחד לשני בעיניים; החיים שיכלו להיות לנו ביחד. פיספסתי את ההזדמנות שהייתה לי.
"ומה אתה הולך לעשות עכשיו?" שאלתי אותו והתבוננתי בצמד הרועש.הם כבר הפסיקו לצעוק ולהשתגע. בחנתי אותם יותר לעומק - היה את זה שדיבר עם הרבה תנועות ידיים ושפת גוף מאיימת, לבוש כולו שחור וכובע לבן - ערס מצוי.                       לא סובל כאלה - בבית ספר הייתי רב עם ערסים הרבה.
היה את השני, שהיה רגוע, עמד והקשיב, היה בעל מראה כל כך לא מטופח כמה שלא מטופח יכל להיות- עם זקן לא מסודר וזיפים של חודשיים-שלוש לפחות, חולצה ירוקה ומכנס שכנראה לא ראו מכונת כביסה גם כמה חודשים.ערס ואיש המערות חשבתי והשתעשעתי מהמחשבה.
אנטון הביט בי קצת מבולבל. הבנתי שהתחלתי לחייך כמו אידיוט בזמן שהוא דיבר.
"אהה לא, סתם חשבתי על משהו לרגע" הסברתי לו. " אז מה אמרת?" שאלתי.
"אז זהו שהחלטתי שאני לוקח את עצמי בידיים..." תוך כדי שהוא מספר איש המערות לקח כיסא והתיישב על ידינו; אנטון נעצר באמצע משפט. לפי איך שהאיש צנח לתוך הכיסא, והנדנוד הקל בזמן שזז, היה הבחור שיכור. שמתי לב שנגמרה לי הסיגריה אז הדלקתי עוד אחת.מה הוא עושה פה?!להגיד את האמת, הרפלקס הראשוני היה להעיף אותו מהשולחן עם איזה כפה על הדרך– שומע אחי, אתה מפריע, אנחנו באמצע שיחה. לא הרגשתי נעים; כנראה גם אנטון.
"מה קורה גבר?" שאל אנטון את השיכור המוזנח בהתלהבות. הייתי אומר יותר מדי התלהבות,  אפילו לחץ לו את היד. "הכל טוב?" שאל אותו תוך כדי לחיצת היד.
"יש לי יום הולדת." הוא אמר. מה אכפת לנו?
"מזל טוב אחי!" אמר אנטון באותה הנלהבות המזויפת.
"למה שלא תפנקו אותי באיזה בירה?" כאילו שאנחנו חייבים לו משהו. " יש לי יום הולדת. מה, תפנקו אותי באיזה בירה! פעם בשנה..." המשפט האחרון גרם לי קצת לרחם עליו- הוא היה נשמע כמו ילד שמבקש סוכריה מאימא שלו; עצוב ופתטי. איך אנשים מגיעים למצב כזה?"תביאו!" והוא פשוט תפס בברוטליות את אחת הבירות שהייתה קרובה אליו והתחיל לשתות באגרסיביות.דמיינתי את הבירה צועקת הצילו בזמן שהאיש שותה ממנה. הוא החזיר אותה לשולחן, פגועה וחסרת אונים.
לשבור לו את האף, זה מה שרציתי באותו רגע. הרגשתי את הגוף שלי מתמלא בזעם. התחלתי לרעוד קצת אפילו. להרביץ, לפגוע, לנפץ זה מה שהיה לי בראש. הראייה שלי נהייתה צרה והרגשתי את הלב שלי דופק חזק. ההרגשה הייתה ממכרת ומצד שני מפחידה, כאילו אני מאבד שליטה, מפסיק להיות עצמי.'אתה אלים ודעתן' הדהד לי בראש. אולי זה נכון? ראיתי את אנטון מסתכל עליי, הצלבנו מבטים ואיכשהו המבט שלו קצת הרגיע אותי. הרגשתי שהוא מבין אותי ותומך בי. הוא גם גרם לי להבין משהו, או אולי להיזכר במשהו שתמיד ידעתי, אבל סירבתי לקבל - יש דרך אחרת; תמיד יש דרך אחרת. השתלטתי על הזעם שרצה להתפרץ.הייתי קצת מופתע, כאילו התעוררתי מחלום. צריך להירגע; בא לי בירה.
רציתי לקחת שלוק מהבירה ואז נזכרתי שהחבר השיכור שתה לפני רגע ונגעלתי. שמתי אותה בצד, במרחק ממנו. "אוף!" קראתי בבוז.  "עכשיו אני לא רוצה לשתות ממנה, אולי יש הרפס או מחלות..." אמרתי לאנטון. הרגשתי שאני צריך להגיד משהו ולדבר כדי להירגע.
"ברור, אל תשתה ממנה." הוא ענה.
החלטתי שאני הולך להישאר במצב רוח טוב ושום דבר לא יהרוס לי אותו. עשיתי לאנטון סימן מצחיק עם היד על האיש האגרסיבי - 'משוגע'. הוא חייך, החזיר סימן מצחיק משלו ופרצנו בצחוק. הרגשתי את כל המתח הולך דרך הצחוק – זה הייתה הרגשה טובה של הקלה.
התחלנו לדבר ברוסית ביננו, תוך כדי התעלמות משותפנו החדש לשולחן.                                                           איך כל כך בקלות נוצר לו ממש עולם משלנו; מין מועדון לנבחרים שרק דוברי הרוסית יכולים להיכנס אליו.
האיש המשוגע ישב כמו פצוע מתאונת דרכים, נמרח על הכיסא המסכן ומלמל לעצמו בעצבים משהו ממש לא ברור.
"הוא נשמע עצבני." אמר אנטון.
"תביאו סיגריה..." כנראה שנמאס לבחורצ'יק למלמל.
אני ואנטון החלפנו מבטים וחייכנו חיוך גדול.
"סתם שיכור לא שפוי. מה נלך?" אנטון הציע.
"יאללה."
"נו חברה, תביאו סיגריה..." זה נאמר ברוסית.
שקט ומבוכה. אני ואנטון החלפנו מבטים מובכים.
"לא מעשנים."
קמנו מהשולחן. חשבתי לקחת את הבירה איתי ואז מתוך החלטה של רגע הבאתי אותה לבנאדם. יש אנשים שבירה זה כל מה שהם צריכים, בירה וסיגריה. אנחנו לא מעשנים אבל.