הרצליה עירי - לפינת התפוח של אהובה קליין

הרצליה עירי

שם, בצומת דרכים על גבעה רמה יושב לו תיאודור

זקן עבות לו, ידיו שלובות

רגליו ניצבות על באר מים ישנה נושנה

ופקק גדול של מכוניות משתרך למרגלות הגבעה.

האור ברמזור התחלף מירוק לאדום

ספר פתוח על ברכיו הקטנות של אופק

במנהרת הזמן הוא נישא עם המילים הכתובות

אל מלחמת הקוממיות, יחד עם שרון ודן משכונת רמות.

"זה לא הוגן, לא פייר. זה לא שלנו," זעם אופק

ייצב את משקפיו על אפו, ושקע שוב אל המילים.

אימא שתקה, הוא חזר אל הספר הלבן עם האותיות השחורות

"כשאהיה גדול אגור בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות," לחש.

"עצור רגע ילד, עצור ואספר לך סיפור קצרצר,"

נדמה שנשמע קולו העמוק של תיאודור

"סיפור על עצים רבים ביער עבות וירוק.

אמר העץ האחד: פה אשאר אין פולישע וועלדער.

כמה נעים כאן בשוורצוואלד, אמר העץ השני

ובדיו השתקפו בתכול מימי הריין.

גן עדן של ממש, אמר השלישי

והכה שורשיו על גדות החידקל כשנוף מרהיב נגלה לעיניו.

הקשיב עץ הזית הזקן לדבריהם ונאנח: כאן ביתי, באלטנוילנד

את שורשיי אצמיח שטוח ואופקית – כמו השם שלך ילד.

על גזעי אגדל בדים וענפים חדשים מתוך עיניים גדולות

הניבטות אל עבר רחוק רחוק. ואשמע את קולו של אברהם קורא אלי.