חיים ישב בקפה יפה בבנימינה. ’איזה שם מפגר זה קפה יפה’ הוא חשב בעודו מחכה לאשתו שאיחרה כהרגלה לדייט הקבועה שלהם. ’למה היא חייבת לאחר כל פעם. אני לא רציתי ללכת לעובדת סוציאלית הסתומה הזאת. היא הביאה אותי לשם והסוציאלית השמנה הזאת הביאה את הרעיון הדבילי הזה ל”דייט קבוע, פעם בשבוע”. הייתי מעדיף לראות טלווי... הופה!’ מלצרית צעירה ורעננה, עם חזה שיכל להחזיק עליו משקולת של חמש קילו לפחות ופנים של דמות אנימה, שיער אדמוני ארוך וחלק ושבעה עגילים על אוזן ימין. היא לבשה סוג של חלוק לבן עם השם שלה “סווטלנה” על שד שמאל. המיני שלה הסתתר מתחת לסף החלוק, מה שגרם לה להיראות קצת כמו אחות וזה בכלל הטריף את חיים.
“מה תרצה אדוני?” היא שאלה וחייכה חיוך רחב עם שיניים מושלמות וריח הבושם הצעיר שלה מילא את נחיריו.
’אותך.’ “אה... אפשר להתחיל באספרסו קצר? אני פשוט מחכה פה ל... אה...”
סווטלנה הביטה בו בעיניה הגדולות מחכה להמשך, “זה בסדר, אני מיד מביאה לך.”
אשתו גליה הייתה פולניה עצבנית, והוא היה ממוצא רוסי פולני, אבל בעיקרון צבר, אשכנזי, חנון טהור. הוא אהב משחקי מחשב וג’אנק פוד. מאד החתונה הוא עלה בערך עשר קילו. הוא הספיק לצלם תמונה של סווטלנה המלצרית מדברת עם לקוח אחר ולהעלות לקבוצת “החברה מהכיתה” בוואטסאפ.
“ראיתם איזה כוסית?”
מוטי החזיר:”תראה לאשתך את התמונה כשהיא תגיע.”
אלי הטמבל:”חחח היא תיתן לו פעם בחודש במקום פעם בשבוע כמו שהעובדת סוציאלית חייבה אותה.”
“תכלס. רגע, סווטלנה חוזרת.”
מוטי החזיר:”הופה, סווטה, למה לא... שלח תמונה של הפרונט.”
אלי המוצלח:”חברה אין לכם משהו יותר טוב לעשות?”
מוטי החזיר:”פאק אתם לא מאמינים מה קרה כאן! קבלו תמונה.”
“סליחה אדוני?” חיים הרים את העיניים וראה שסווטלנה מנסה לתפוס את צומת הלב שלו.
“כן?” הוא שאל וחייך אליה חזרה.
“תרצה עוד משהו ליד האספרסו, בזמן שאתה מחכה?”
“אה... לא תודה.” היא הלכה והוא בדק את הוואטסאפ לראות אם התמונה כבר עלתה, אבל כל מה שהיה שם זה שאלות של החברה האחרים לגבי התמונה.
“מוטי איפה התמונה?”
אלי הטמבל:”הוא לא עונה הבן זונה.”
אלי המוצלח:”בטח סתם רוצה למתוח אותנו.”
התמונה הופיעה: זה היה סלפי של מוטי. הפנים שלו נראו חצי קרועות, לחי אחת שלו הייתה חסרה וגם אוזן. העין השמאלית נזלה החוצה וחצי פה שלו היה מומס.
חיים ירק את האספרסו הקצר שלו מרוב בהלה ונתן צרחה “מה זה!” הוא הרים את עיניו. סווטלנה עמדה מולו, כל החליפה הלבנה שלה וחלק מהפרצוף שלה מלא באספרסו שהוא כרגע ירק. למרות ההלם שלו היה בזה משהו סקסי.
“מה עשית?” היא האדימה.
“סליחה פשוט.” הוא חזר אל הוואטסאפ “מה קורה מוטי? זאת בדיחה?” החברה האחרים גם כתבו דברים בסגנון.
“נראה לך שאתה יורק לי בפרצוף, ואחרי זה אתה חוזר לפלאפון שלך??” היא ניגשה אליו ולקחה לו את הפלאפון מהיד.
“הי! תביאי את זה חזרה! חבר שלי בצרות.” הוא קם כדי לקחת את זה חזרה ממנה. כשקרן לייזר ירדה מהשמיים והתחילה לחתוך את השולחנות הריקים לימינו. הוא הביט למעלה וראה שמקור הקרן מחללית שריחפה מעליהם. חללית עגולה כמו במסע בין כוכבים. עם חלונות בצדדים ואורות ניאון מגניבים.
“וואו...” הקרן לייזר עברה מול סווטלנה וחתכה את הבחור שישב בשולחן לחצי. הוא פשוט נפל לשני הצדדים ומת.
“פאק!” הקרן המשיכה לתוך קפה יפה שכבר היה הרבה פחות יפה והתמלא גופות חתוכות בכל מקום. חיים תפס את סווטלנה בכתפיים ומשך אותה משם. הם רצו ברחובות בנימינה. בהתחלה הם סתם ברחו. אחרי כמה זמן הם הביטו לשמיים וראו שיש שתי חלליות מעל בנימינה שיורות את קרני הלייזר שלהם על האדמה. הם הסתתרו מאחורי פח ירוק והתנשפו קשות. סווטלנה נראתה בהלם וחיים ניסה להרגיע אותה. ’אני לא מבין אם היא בהלם, או רגועה מדי.’
“הפלאפון שלי אצלך?” היא נתנה לו את הפלאפון בלי לדבר.
היה לו הודעת סמס הוואטסאפ לא עבד: “זוהי הודעה מהממשלה, בקרוב לא תהיה תקשורת. הותקפנו על ידי חייזרים שפלשו מהחלל. נא למצוא מחסה ולחכות שהצבא יגיע אליכם. אם בידיכם נשק, אנא השתמשו בו להגנה עליכם ועל סביבתכם.”
הוא צילם כמה תמונות של העשן שהיתמר מעל בנימינה, שדרכו ראו את החלליות שעדיין הורידו קרני לייזר אדומות בשיטתיות. ועוד תמונות של הרחוב מלא אנשים חתוכים וחלקי גופות. הוא ניסה להעלות לוואטסאפ אבל כל התקשורת נפלה.
“אתה לא תעזוב אותי נכון?” סווטלנה הביטה לתוך עיניו ורצינות מטורפת בהקה מעיניה.
“ברור שלא. שיט!” ’גליה! אשתי! פאק!’
“מה קרה?” סווטלנה נבהלה.
“אשתי. אני חייב לחזור למסעדה לבדוק מה עם אשתי.”
“אל תעזוב אותי!” היא אחזה בזרוע שלו בכל הכוח.
“אבל אשתי. אני חייב. בואי איתי אם את רוצה.”
“אני יעשה מה שתרצה, אני ימצוץ לך אם תישאר כאן.” היא תפסה לו את איבר המין דרך המכנסיים והתחילה למשש אותו.
“פאק!” לרגע הוא התבלבל, אבל דחף האחריות גבר על הדחף המיני וגרם לו להדוף את ידה ממנו ולצאת ממאחורי הפח, אחרי מבט חטוף לצדדים ולשמיים. הוא רץ מהפח וזינק מעל חומה קטנה אל תוך שיחים. להפתעתו סווטלנה זינקה אחריו.
“אני לא יעשה את זה עוד פעם.” היא הבטיחה, “תיקח אותי איתך בבקשה.”
’חבל.’ “את מוזמנת. רק תהיי יותר בשקט.” הוא הביט החוצה מהשיחים וראה בתים בוערים בכל מקום. חללית אחת ריחפה מעליהם ולפתע נעצרה. הם הביטו בה וחיים הרגיש את הלב שלו הולם בחוזקה בתוך החזה. החללית ירדה אל הקרקע במהירות ונעצרה קצת מעל האדמה. דלת נפתחה ומהחללית ירד בן אדם רגיל, לפחות ככה הוא נראה. הוא לבש מדי צבא מנומרים ועל כתפו התנוסס דגל רוסיה. ’אני לא מאמין.’
“הבני זונות האלה מרוסיה.” הוא לחש לסווטלנה שנראתה בהלם מוחלט.
החייל פתח את הריצ’רץ’ של המכנסיים שלו, הוציא את האיבר הגדול שלו והחל משתין על כל הגופות שסבבו אותו. צעק משהו ברוסית לתוך החללית שנגמר ב”בלאט!”
“הוא אמר ’למה לא בנו שירותים בחללית המזויינת הזאת.’” היא לחשה.
“אולי את תפתי אותו, ואני יגנוב לו את הנשק ואירה בו.” חיים הציע.
“אתה תפתה אותו.”
“אבל את יותר... מפתה.”
“אולי הוא הומו כמוך?” היא החזירה.
“אבל פוטין אמר שאסור להיות הומו.”
“פחדן.” היא הטיחה, פתחה את המחשוף שלה וזינקה החוצה מהשיחים. החייל הרוסי שלף אקדח ואיים לעברה. היא קרעה את החולצה שלה וחשפה זוג שדיים מדהימים. החייל הרוסי הגיב בחיוך וצעק משהו לתוך החללית. היא הגיע אל החייל ותפסה לו בביצים ומששה. הוא עצם את עיניו והחזיר את האקדח לנרתיק. סווטלנה התכופפה והתחילה למצוץ לו בפראות. ’איזה תותחית!’ חשב חיים. תוך כדי שהיא מוצצת היא ניסתה לקחת את האקדח מהנרתיק שלו, אבל הוא סילק את ידה כל פעם. היא הצליחה לסובב את החייל עם הגב אל חיים תוך כדי שהיא מענגת אותו, וסימנה לחיים לבוא. ’פאק! זה הסוף שלי, איזה רעיון מפגר הוא בטוח הורג אותי.’ חיים היה אפסנאי בצבא, ועכשיו הוא הצטער שלא היה יותר קרבי. למרות שלפני שהיה ותיק היה עוזר לסיסו הנשק לנקות את כל הנשקים בבסיס כולל אקדחים של הקצינים. הוא הגיע אל מאחורי החייל הרוסי והושיט את ידו אל הנשק. הרוסי התנשף וצעק מספר קללות עסיסיות. חיים פתח את הכפתור של הנרתיק ולפת את האקדח. החייל הרוסי תפס את ידו והסתובב אליו. הוא בעט לסווטלנה בבטן, היא נאנקה ונפלה אל הארץ. הם נאבקו על האקדח והרוסי התחיל לכוון אותו לכיוון פניו של חיים. סווטלנה תפסה את איבר המין של החייל, הכניסה אותו לפיה ונשכה בכל הכוח. החייל עזב את האקדח וחיים ירה בו שלוש פעמים. הוא נפל אל הרצפה אוחז בחזה שלו.
חיים ראה רגליים לבושות מדים מנומרים יורדות במורד הפתח של החללית. הוא כיוון את האקדח ורוקן את המחסנית לעברם.
“בני זונות!” הוא צעק בכעס חושב על כל ההרס והחורבן שהם המיתו על העיר.
החיילים הרוסים שכבו מתים בפתח החללית.
“בוא ניכנס לשם.” אמרה סווטלנה, ורצה אל תוך החללית. חיים רץ בעקבותיה ועלה במעלה הפתח, מגלד מעל גופות הרוסים.
“וואו...” הוא נדהם מהטכנולוגיה המתקדמת. “זה נראה כמו מלחמת הכוכבים,” מלא אורות מנצנצים וכפתורים שכתוב עליהם ברוסית.
“לא ראיתי מלחמת הכוכבים,” היא אמרה, “אני לא חנונית כמוך.”
“בחורה עם חוש הומור, אהבתי.” לחייה הסמיקו.
היה שם עמדה אחת מוקפת מסכים באמצע החללית שככל הנראה יועדה לנהג. שתי גויסטיקים, ומשקפי תלת מימד גדולים שלובשים על הראש. סווטלנה לחצה על כפתור מסויים והדלת נסגרה מאחוריהם. שאר המושבים היו צמודים לקירות, עם חגורות בטיחות של נהגי מירוץ.
“אני ינהג?” היא שאלה,
חיים עשה פרצוף “לתת לאישה לנהוג...”
“ח..ח.. ממש מצחיק, פשוט הכל ברוסית.” היא הוסיפה.
“יש לי נסיון ממשחקי מחשב.” הוא אמר והתיישב בעמדת הנהג. היא קשרה את עצמה לאחד הכסאות ליד הקיר ונראיתה לא מרוצה. הוא התעלם ממנה ולבש את הקסדה לראשו, הביט מצד לצד וראה כל מה שקורה בחוץ. הם תכננו את זה ממש טוב, ככה שהוא יכל לראות איפה גבולות החללית, ממש כאילו הוא מרגיש אותם. הוא משך ג’ויסטיק אחד והחללית התרוממה לאוויר. “וואו... זה מטורף. הרוסים האלה גאונים...” ’בני זונות לא נורמאליים, אבל גאונים.’ אחרי משחק עם הג’ויסטיקים הוא הבין שג’ויסטיק אחד מסובב את החללית לכל כיוון, וגויסטיק שני מאיץ לכיוון שאליו הוא דוחף אותו. על הג’ויסטיקים היו מלא כפתורים. הוא לחץ עליהם אחד אחד. החללית ירתה פעם את הקרן האדומה. פעם ירתה לייזר קדימה, פעם אחורה. הוא התקרב לאט לאט לחללית השנייה שהמשיכה לזרוע הרס מעל בנימינה, כיוון את עצמו אליה ולחץ על כפתור. קרן לייזר יצאה פגעה בחללית האוייב ועברה דרכה. הוא לחץ שוב פעם ושוב פעם עד שחורר אותה לגמרי. “תמותו יא זבלים!” חללית האויב נפלה אל הארץ והתרסקה.
במסך של העמדה שלו הופיע חייל רוסי, ומיד התחיל לצעוק ולקלל.
“סתום תפה חתיכת זבל רוסי מסריח!” הוא צרח, “סליחה סווטלנה.”
“אני ישראלית.” היא ענתה ושילבה את ידיה בכעס. “מה נעשה עכשיו?” היא שאלה.
“נפרק את הבני זונות האלה אחד אחד.” הוא ענה. לא היה נעים לו להודות, אבל כבר הרבה זמן הוא לא הרגיש כל כך חי.
