כשהייתי קטן

"אני זוכר שהייתי קטן, אז היינו מברכים לפני שניגשים לארוחה," אמר, " אבא שלי  היה כל פעם מספר סיפור על סאונה בפולין, שהוא וחבריו ביקרו כשהיו צעירים..." לא טוב, חשב.

צור עמד מול המראה וכבר בפעם החמישית תרגל את דברי הפתיחה שלו. הוא ידע שצריך ליצור רושם טוב. של מצחיק, מישהו מגניב, גבר-גבר.

בכיתה ו' כשהגיע לבית הספר עם תספורת חדשה, המורה אמרה שככה הוא נראה ממש גבר-גבר. ביום ההוא הוא הרביץ לכמה ילדים שכבה מתחתיו, והתחיל עם צילה כמו גבר.

"אני לא מעוניינת." אמרה לו, "אתה לא כיפי, דהיינו משעמם." השפה הזאת גבוה מדי בשביל ילדה בכיתה ו', חשב לעצמו.

באותו יום בדרך הביתה, הלך עם חברו הטוב גיל. צור סיפר על איך עבר יומו לצלילי הפיהוקים של חברו.

הבעיה היא שאפילו לצור לא היה מעניין לספר על איך הוא עבר. רוב המשעממים לפחות מעוניינים במה שיש להם לומר, לא כמו צור.

בעודו מספר, הם עברו ליד הקיוסק של השכונה, שם חיכתה סבתו של גיל.

"מזה אתה מספר שם צור?" שאלה אותו מחבקת את נכדה.

וצור סיפר לה. היא הקשיבה באדיבות, כבר עמדה להירדם ולפני שהלכה לישון הצליחה להוציא  "ילד מעניין..."  עם חיוך קל.

כשהוא הגיע הביתה, הרגיש שהמוזה מלטפת אותו, לקח דף ועת וכתב ללא הפסקה כמה שעות טובות. המילים מצאו את עצמם, כאילו לא הוא עשה את הכתיבה , אלא דרכו היא נעשתה. והנה, הוא סיים את הסיפור הקצר הראשון שלו. יצא מעניין. מיהר והביאו לאמו, שאחרי קריאה קצרה קבעה " מסקרן מאוד, נהניתי מהקריאה, מעט חסר רגש."

יום למחרת, כשיצא מהבית, הכניסה לבניין סיקרה אותו, הייתה לה צורה מרובעת מושלמת. הוא רצה לנסות משהו, לשם כך הוריד את אחת מנעליו. עניין אותו אם היא יכולה לפגוע באחת הפינות של הכניסה ולהינתז על אחת הבלטות מחוץ לכניסה. הנעל יכלה להיפגע מהזריקה, אבל לא נורא.

כשזרק את הנעל שלו בעוצמה ובטעות פגע בחתול שצץ משום מקום, זה לא ריגש אותו, אבל כן ריגש איזה סבא שעבר "מה אתה עושה? איזה ילד אלים ואכזר!" , על כך צור הוריד גם את הנעל השנייה וזרק על הסבא. הסבא מאוד הופתע מהמכה, והעדיף להמשיך ללכת.

צור לא רדף אחרי הסבא למרות שזה עמד בקנה אחד עם רצונו. במקום זאת נטפל לשני ילדים ששיחקו כדור. "זה כדור שלי עכשיו," אמר ברוע. " ושאני לא אראה אתכם יותר ליד הכניסה שלי או שאני..." אמו קראה לו מהחלון והוא נעצר באמצע המשפט.

לא שהיה אכפת לו, אבל בכל זאת שאל מה היא רוצה  " תהנה בלימודים, מתוק שלי." אמרה.

זה מאוד שימח אותו והוא נופף לאמו שלום. הכדור של הילדים הקטנים היה אצלו ביד, אז הוא הציע להם בחיוך 'להראות כמה תרגילים'. הילדים העדיפו לקחת את הכדור ולהתרחק מצור כמה שיותר, אף שהיה ממש נחמד איתם וחייך.

היום היה בטוח שיהיה לו יום טוב. הלך לכיוון בית הספר והציפורים שרו בשבילו. כל איש שעבר בירך אותו לשלום עם חיוך מתוק. אנשים היו מאוד שמחים לראותו.

כמה שזה צפוי ביום נעים ומהנה שכזה, בדרכו הכיר את אהבת חיו.  צור אוסף חיוכים מכל עבר, ראה אותה ומבטיהם הצטלבו. היה בה משהו מיוחד. כנראה גם בו " אתה כל כך חתיך," אמרה עם חיוך." ויש בך משהו כל כך מיוחד, אתה נראה אחד שאני יכולה להתאהב בו..." כן, צור בהחלט הרגיש האחד הזה.

הוא חיבק ונישק אותה כמו אפשר רק בסרטים. רגע שנמשך כעשרה שנים. לאחר הנשיקה החושנית, קטף בשבילה פרח מגינה של כניסה קרובה. היא הייתה מוקסמת, גם הוא.  כך הם בילו יחדיו את הימים שאחרי.

"את מוציאה את הצד הטוב שבי," נהג לומר לה, " אני מרגיש שאני אדם יותר טוב לידך."

ועכשיו הוא בביתו, מתכונן להיפגש עם הוריה.  צור פחד מהפגישה, בכל זאת – פעם ראשונה מאז עשרה שנים שהם יוצאים. הרושם שיצור על ההורים שלה כל כך חשוב.

תוך כדי שחשב על הפגישה, שם לב שהשעה כבר מאוחרת ואפרת אהובתו כבר בפתח. " נלך?" שאלה בעדינות כל כך אופיינית לה. " נלך." השיב.

הם הגיעו לביתם של הוריה. היה חשוך, עם כמה מנורות עמומות במטבח.  אביה של אהובתו בירך אותו לשלום כמו את בנו, אפילו אמר  "אתה בשבילי כמו בן עכשיו."  צור ישר קיבל אותו בתור אביו החדש.

כאשר התחילו בסעודה, הוא הבין שהנאום שהכין לא רלוונטי, הרי נוצר פה בלבול, מי אביו בעצם? לכן העדיף לא לספר על כך לאביו. לא שזה הפריע, פה הוא הרגיש שייך, מוקף אנשים קרובים. רק אמו הייתה חסרה, אבל יש לה כבר את אבא... צור הרגיש מבולבל. זה היה נושא שהעדיף לא להיכנס אליו, החיים פשוטים יותר.

"המקלחת שלנו  לא כל כך טובה, " שמע את האב אומר, " כשאתה פותח את ברז המים החמים הזרם הוא לא כזה חזק, אבל כשזה רק קרים אז הוא טוב."

צור הציע לאביו עזרה עם השיפוצים במקלחת "איזה יופי, תודה. אני בהחלט צריך עזרה" הודה האב.

"אחלה בחור הצור הזה," פנה לאפרת ביתו." מאוד חברותי, מצחיק כזה..." אפרת האירה את החדר בחיוך.

"אהה יופי!" קרא האב, ובידו טבעת "אפרתי, את צריכה לבוא לפה יותר. אני מחפש את הטבעת של אמך כמה שבועות."

"רעיון מעולה , עכשיו לא רק שיהיה אור, אפשר גם לא לשלם לחברת החשמל!" אמר צור ופרץ בצחוק.

אביו הצטרף לצחוק "אמרתי שאתה מצחיק! פשוט חונק."  וצור בהחלט חנק.