כתב נסתר

כתב נסתר או "הצילו"

אני מרגישה שאני צריכה לכתוב ספר ולא יודעת איך.

"להיות". איך את מעיזה לקרוא לזה תכלית? מצד אחד את חדה, מצד שני נדמה שאת חדה-חידה. מזמן, אולי בגיל ארבע חלמתי "להיות". משהו, מישהו. בן, בכור, כמו אחי. איש רעיונות גדולים. כל אחת רצתה "להיות" מפרנס, קרייריסט, ראש הבית. אבל אף אחת לא התוודתה. במקום, נולדתי נקבה. איך עשו לי את זה "נולדת, שיהיה בצלחה". לפעמים רציתי "להיות" גם כמוך, בגיל ארבע לקרוא שפה עתיקה ובגיל שש את אפלטון. אבל בגיל ארבע לא ידעתי איך לבקש מורה. בבית הספר הציעו חוגים. היה מורה לחליל, ומורה לקרמיקה. להוריי לא היה כסף לשלם. אז נכנסתי רק לשיעור הראשון שהיה חינם. את אומרת לי שלא הפסדתי כלום. ככלות החיפושים מצאתי אותך. מורתי. את בין "חובה לכתוב" לבין "זרקו את הספרים". במלים הבאות את סוברת מעט אחרת "לא שאין יופי בקריאה, או חכמה בזרים. אלא שבכל מקרה העולם נמצא בתוכי." אני מנסה. ללכת בעקבותיך. את מאלצת אותי לפרש. מקוטעת. כמו שיר האיקו יפני, אבל לא. "מקור עולמי הפנימי אינו מן החוץ לבדו" ניסוחים מטלטלים. אני חושבת שאת חכמה. אחר כך אותה האמירה נראית לי טפשית. "דמותי אוסף השתקפויות באחרים" את משקפת לי את עצמי. אפילו במילה בודדת. איך אתה בוחרת אותן? נופחת בן את מה שאיני מבינה, חיים. את מרשה להן "להיות". מה שכתבת כאילו יצא ממני. אבל מעולם לא הצלחתי לכתוב כך. נכנסת לתוכי ושלפת בכוח איזמל את שיני מחשבותיי מן השורש. או אולי אין בי כזו שורשיות, עתיקות יומין אינדיאנית מעושנת ומכובדת. פתאום במשפט סתמי את מאכזבת אותי. כמו כולם את מספרת קלישאות "דע עצמך". אחר כך את מוסיפה בלי הקשר "לחיים אן עלילה". איזו חוצפה להפיל עליי משפט כזה. ככה. בלי הכנה. "עניין של מזל, סך כל שראיתי וחוויתי זו מהותי." לא יתכן. את סתם כותבת. רטוריקה להמונים. "הכתיבה היא היציאה הטובה ביותר החוצה". בעבר כתבתי כדי להכניס אחרים אליי. נכלאתי בגלל זה. אולי היציאה היא שער מעץ עם ראש קשת. אם יש אור, יש דמיון, אם יש דמיון, יש תקווה. "הכתיבה משחררת." דיבור מיותר. "הכתיבה משחחרת." דיבור תלוי מקשיב. בגללך אני לא מגיעה בזמן לעבודה. אני מתקשרת למנהל העבודה אך איני יודעת לנקוב בשם המחלה. מה אגיד לו, מחלת קשיי הבעה? התרופה: קריאה בספר מחקר מאת ד"ר כהן. ד"ר לפילוסופיה, המאה ה 19. אישה. באילו נושאים לא בדיוק ברור. היא חולשת על הכל. קופצת מנושא לנושא. הפסגה הגבוהה ביותר שהגעתי אליה היא מיטב ההבעה. השפל הוא תמיד "להיות" במצב ההפוך כשאני קוראת את פסגת כתביה.