נדרים - פרק 10 / תמונה עגומה

10-תמונה עגומה

  הרבה נערים למדו בישיבה בה למד אביתר, כאלה שגם היו עבורו חברים כי מצאו שפה משותפת. הכל ידידותי, למראית.

  כל מי שהיה משועמם וניסה לחטט בעברו של השני מייד הורחק מתחום החבורה.

  על הדרך איבדו חברים טובים, את יאיר ממחלת הסרטן, את דויד מאירי אשר נספה בפיגוע. התווסף להם לאחרונה אח של יונתן שמת בתאונת דרכים. אך תמיד המשיכו הלאה, צחקו, דיברו ולמדו תורה בכל שעות היממה. פנטזו על בית, אישה וילדים. את ההר שלהם ממנו נשקפת ממלכת הטוהר והתקווה.

  ואביתר, לפעמים היה בוהה בחלל. יותר גבוה מהירח והכוכבים. מפליג במרחבים מוזרים, משובצים רצועות וקווים אנכים ואלכסונים.

  בראשו חיים אחרים, כבישים סואנים, אנשים צבעוניים, לבושים או מעורטלים. רוח מתוקה הסגורה בתוך בקבוק ורק הוא אביתר לוגם ממנו. וילדי העשירים משכונת רחביה, החילונים הנאורים. פסטורלי ואיכותי. רצה לחתוך את המחשבה בסכין.

  והזריחות תמיד יותר יפות שם בארץ החילונים, אינן קשות. השקיעות מתחלפות בצבעים ורודים אדמדמים. שמי כתום חוסים על אנשי היופי, חופשי ופשוט. עולם בצבעים אחרים לגמרי ממה שהכיר ועד עכשיו ובכלל כמעט רק במחשבותיו ובחלומותיו. כאן נשבר לרסיסים.....

   זכר גם פשטות ורוגע של שכונת מאה שערים. את האנשים ההולכים ונעלמים. את המסתוריות והמסתורין האופפים כל בית, רחוב וסמטא. מרגע לרגע הקור בגופו מתחזק והדופק נמחק. נזכר בשיירה המתקדמת לכוון בית הכנסת של אבא משה. פוסעת השיירה כתהלוכה ברחוב מוצלל ועגמומי. ונעלמת בתוך האשמורת.

  ואבא משה, מנפץ קירותיו בצעקותיו, מרביץ מורשת עצבנות מיותרת. רועד.... אסור לומר מילה.... אסור להשמיע הגה.....

  והוא זכר שער ברזל ענק וכבד. זכר אישה שמנה מובילה אותו במסדרונות עגומים. בידו ילקוט מלא בספרים, מחברות ומכשירי כתיבה. לפתע האישה גוערת עליו בלחישה "כדאי שתזדרז עוד מעט הצלצול" "זריז, זריז". ילדים בני גילו ויותר יורדים ועולים במדרגות, רצים ואף נופלים. מבוגרים עולים ויורדים במדרגות, פה ושם מעירים ואפילו גוערים בילד אחד אשר הפר את השתיקה התהומית.

  אביתר לא הכיר אף אחד, הכל היה לו זר ומנוכר. הילדים נראו לו אנוכיים ואכזרים. המורים נראו מרושעים.

  אבא משה השאיר אותו שם עם אישה מאד לא נחמדה ואף מפחידה. ילד אחד בן גילו נתפס בשמלתה ונגרר אחריה.

  נזכר איך מסדרונות ה"כולל" (ישיבה ופנימייה בעין כרם) היו מבוך צפוף, ארוכים בלי כניסה ויציאה. חדר מדרגות תלול וללא מוצא. אוסף כיתות לימוד חשוכות ותקרות גבוהות מעופשות.

  למעלה בקומה העליונה חדרי השינה, קירות מתקלפים ושבורים ומיטות ישנות בנות שתי קומות ועשויות מברזל חלוד.

  שמונה שנים למד והתחנך מכיתה א' ועד כיתה ח'. דרך סרגלו של המלמד המרביץ ומחטיף על כפות הידיים ולפעמים על הישבן בכל פעם שתלמיד זה או אחר הפר את הוראותיו. לפעמים אבא משה היה מגיע אחרי צהריים ואוסף אותו הביתה, אך ברוב הימים נשאר ללון בפנימייה.

  פעם בכיתה ז' העז אביתר לעשן סיגריה. היא הייתה בשבילו כל העולם באותם רגעים. כמו שש בש, כמו תה וטוסט. היא הייתה חזקה והשאירה טעם של עוד. אז אביתר הדליק עוד אחת, והצית עוד אחת ומרד בינו לבין עצמו בחוסר הפרטיות שלו כנער מתבגר. איך הוא צריך להתפשט ולהתלבש ליד חבריו. איך עולות על טילן רגשותיו כאשר ניפגש עם חבריו במקלחות.  איך כולם ישנים מיטה מול מיטה ומיטה בתוך מיטה. מוצאים את עצמם לפעמים אחד על השני.

  האם זה אומר שכולם חברים טובים, או מקורח הנסיבות הם אחד בשני נוגעים. ובמקלחות, מתיזים מים אחד על השני, משחקים בעיטות עם הסבון. ואביתר, לאחר פעמיים או שלוש הפסיק להיכנס למקלחת עם חבריו והעדיף להישאר בחדר ולהתקלח מאוחר יותר כשכולם כבר ישנים.

  ואביתר ידע את האמת על עצמו כבר, הוא לא ידע אם הוא רוצה להילחם, אם הוא מעוניין להילחם, אם הוא אמור לקבל את עצמו או להתבייש.

  ומאה שערים שכונה קודרת. שחורה ולבנה. אנשים נבלעים אחד בתוך השני. אין טבע, אין חושניות. אין ירוק של ג'ונגל, אין כחול ואין ורוד ובטח שלא אדום. בשעה שמונה בערב כיבוי אורות ורק אור העששית בוקע מחלון קטן בקצה האפלולית.

  ואביתר כבר תקופה מפליג לעולמות אחרים, עולמות זרים. זכרונות הילדות והנערות אינם מניחים לו לרגע ורצונו לברוח מעורר בו שמחה אך גם פחדים. אך ידע כי אם לא יזרוק את עצמו אל המים הרותחים לא ידע לעולם איך זה להיכבות.

  וגם ידע שכשתגיע שעתו לברוח, בריחתו תהיה לשם חזרתו לחייו הרגילים, זאת אומרת החרדיים לאחר שיטעם טעמו של חטא המהול בעונשים.

     בוקר אחד יצא לדרך, לדרך חדשה. אל הלא נודע, אל חיי הכרך. אל העיר ההומה והצבעונית, אל מרכזי הבילויים והמועדונים. אל החופשיות והמתירנות, הססגוניות וההמולתיות. הרחק מן האטימות והפרימיטיביות, הנאיביות והתסכולים.

     אביתר עכשיו מתחבר לנפש שבו, מביט כל הזמן במראה, ורואה נער צעיר ושברירי כלל לא דומה לגבר. אך מבחינתו כרגע חשוב איך הוא מרגיש ולא איך הוא נראה למרות שרצה להיראות אחרת. יש לו יום הולדת בחודש השמיני לספירת הנוצרים, תמיד כך שמע בדיעבד, אך מבחינתו זה כבר לו חשוב, עכשיו הוא מתחבר לנפשו ולהמשכיות שבו.

    מתקשרת יהודייה אחת אותה כינה האישה המסתורית עשתה לו היפנוזה ולא רק שגלתה את סודותיו, היא אף סיפרה לו שבגלגול הקודם הוא היה בן למשפחת חייטים ידועה ומבוססת. היא סיפרה לו שהוריו מאותו גלגול מסרו אותו לאמוץ אצל הורים נוצרים.

   לימים נזכר איך כילד בן שלוש היה משחק עם הילדות בשכונה, איך היה מתפעל מיופיין של הבובות ואיך היה מתמוגג להלביש אותן בכל פעם מחדש. הוא היה רק בן שלוש בלבד כשדודו עמנואל הרים אותו והטיחו חזק על הרצפה לעיני הוריו, "אתה תפסיק להיות ילדה", הוא אמר. "תתחיל להתנהג כמו בן". הוא נזכר איך תסכוליו ופחדיו היו הופכים לציורים, בהתחלה כילד צייר כמו ילד, אך יותר מאוחר כשהיה כבר בן עשר ציוריו התפתחו והפכו מקוריים ויפים ומובנים יותר.

    כאשר נפרד לשלום מ"המתקשרת", האישה המסתורית כפי שכינה אותה וגר אצלה מספר חודשים, היו בכיסו מאה שקלים בלבד. אביתר קנה ואכל פיצה, שוטט ברחובות תל אביב, בפרברים ובסמטאות המסוממים. עד שפגש בגבר ערירי אשר החזיר אותו ארבעת אלפי שנים אל העיר סדום וחטאיה, אל המאמינים באלילים, השקרנים, גנבים ואנסים. אביתר מצא מקלט אצל זה הגבר אשר דרש ממנו "דברים", תמורת קורת גג ואגורה השחוקה. המצב הזה נמשך כמעט שבועיים עד שהחליט אביתר להמשיך ולמצוא פינה אחרת.

   עשרה חודשים בדיוק חלפו מאז עזב אביתר את ביתו בירושלים. את רוב ימי החורף העביר בביתה של "האישה המסתורית", ועתה האביב וחג הפסח בפתח.

     אביתר כמעט בן שמונה עשרה, כבר עשרה חודשים מסתובב ברחובות ללא כוון ומטרה. מוצא את עצמו מתעורר על ספסל באחד מסמטאות העיר, רעב ללחם וצמא למים. בגדיו בלויים, אך לרגע לא מתחרט הוא על דרכו ומעשיו, לעולם לא יחזור לחייו הקודמים והאפלים. כך חשב והחליט. אך החלטתו רק בדיעבד.

   עוד יום ועוד לילה בתל אביב, בכל יום מחפש את עצמו ובכל יום לא מוצא. השעות חולפות והימים ממהרים. עוד ספסל, עוד מדרכה ועוד לילה בחיק הנדכאים. ובתווך כמו תמיד, אנשים שמחים מוסיקה טובה, חופשיות, ואנרגיות חיוביות. וארומה תל אביבית מדהימה הנמהלת עם ריח אלכוהול וזיעה.

© כל הזכויות שמורות לאלי משעלי