[if gte mso 9]>
דוגמה
מתוך מגירת הזכרונות
בית הספר היסודי שלמדתי בו
נקרא "דוגמא לבנים",
שלושה בניינים שחוברו יחדיו,
עם מגרש משחקים גבשושי שנבנה על מדרון.
ושני שערי כניסה
שמעליהם כתובות המילים: "בית הספר הממלכתי דתי
דוגמא לבנים ע"ש הרב עוזיאל".
לא אהבתי את בית הספר הזהה,
אך הבנתי שנגזר עליי ללמוד שם רק בגלל איזור המגורים.
אך השגתי מספר חברים "טובים",
וביחד איתם פיתחתי סקרנות בלתי נשלטת.
היה לנו את הצורך לבצע מעשי קונדס בזמן שהותנו בבית הספר
וגם מחוץ למסגרת הלימודים. מה שעורר בקרב המורים
וההורים תרעומת גדולה.
והנה כשהאביב מתפשט על האדמה החשופה, וניצני פרחים חדשים
פורצים מעבר לגדר החיה. חבריי ואני מביטים אחד על
השני ומבינים שהגיע הזמן לצאת לפעולה. וכל שכך אנחנו בהחלט לא
שימשנו לשאר חברנו "דוגמא".....
בדרך כלל נדרשות רק עשר דקות לצעוד מבית הספר
לגן סאקר, חבריי ואני גמענו את המרחק
בשלוש דקות בלבד. הדרך דוחפת אותנו קדימה,
והסקרנות והשובבנות עוד יותר.
הערפל התפוגג, הילה סמיכה הקיפה את הערב,
ומעלנו התפוצצו מעת לעת זיקוקי דינור והאירו את השמיים כמו
סופת ברקים. אנחנו נשארנו עד שעה
מאוחרת בבית הספר למרות חופשת הפסח העומדת להסתיים.
חבריי ואני שובצנו לשעורי ערב,
הכנת שיעורי בית וכו... אך בתוך תוכנו ידענו
שדרכנו מיועדת "לפעולה"
כי בגן סאקר חגיגת המימונה השנתית כבר בעיצומה.
קהל גדול כבר התאסף במקום,
סדרנים הוצבו בכניסה וחילקו כרטיסים.
ומעבר הסתובבו המונים, מאות אנשים,
מסה ענקית של ראשים ופרצופים.
לא ציפינו לראות כל כך הרבה אנשים,
בעיקר משפחות, גברים נשאו ילדים על
כתפיהם, צעירים בני עשרה לבשו
תחפושות, ילדים התהדרו במחושים של
חייזרים ונופפו במקלות ניאון ואכלו צמר גפן מתוק.
חבריי ואני החשנו צעדנו והקפנו קבוצה של ילדים שמהרה לתפוס
מקום לפני הבמה. הלילה מסביב היה אפוף עשן
ובוהק מזיקוקי דינור, לילה קסום ועשיר בארומה
אביבית מתוקה ואוורירית.
מאחורי הבמה הענקית השתרע הלונה פארק,
מכונות משחק, מכוניות מתנגשות ומטווחים,
מתקנים לטף, קרוסלות וגלגל ענק.
בצד השני של גן סאקר עמדה להתחיל תצוגת הזיקוקים,
שרשרת ילדים הקיפה את האזור,
מוזיקת ירידים החרישה את האוזניים.
חבריי ואני איתרנו את המפסק הראשי שהיה תלוי על אחד מעמודי
התאורה, ותוך כדי שאנחנו מורידים
את השאלטר, התחילה תופת אדומה ומתפצחת,
להבות מרצדות, וערמה של משטחי הובלה
שהתפוצצו מהחום בזה אחר זה. נמלטנו מהמקום בהבזק של
שנייה, מאושרים ומסופקים,
אך לא לגמרי....
על הבמה עמדו להתחיל מספר מופעים של זמרים
ולהקות מרוקאיות, לצלילי מחיאות הכפיים,
הזמר הראשון והשני כבר סיימו להופיע,
ובזמן הופעתה של להקה לא מזוהה החלטנו חבריי ואני לדחוף את
הילדים בחזית הבמה לכיוון הבמה עצמה, ולפתע כל ההמון הגועש פילס
דרכו לעבר הבמה, דורך ודורס כל מה שהיה
בדרכו, אני נפגעתי ברגלי הימנית,
חשתי בעווית לאורך כל הצד הימני של גופי,
כאילו משהו בתוכי עמד להיפרם ולשחרר לאט לאט את המילוי
שבתוכי, כמו תפר בדובי ישן מאד.
חבריי גם הם נדרסו ע"י ההמון ונפגעו.
החלטנו להימלט משם כמה שיותר מהר לכיוון בית הספר.
בשארית כוחותינו הצלחנו להגיע,
לפני שמישהו יחוש בחסרוננו בכלל.
נדמה לי שמאותו ערב אביבי וקונדסי בגן סאקר,
הבנתי שעליי להיפרד מחבריי לאלתר,
ובמיוחד כשמגיעה עונת "חוות הדעת",
זאת אומרת התעודות. ושלא שחשבתי לרגע שהמורים
אינם יודעים או מרגישים את הנעשה.
כל החבילה הזאת של החברים ממש לא התאימה
לאופי שלי, לאופי של ילד טוב ירושלים,
אך כנראה שהייתי נגרר פה ושם אחריהם,
מדוע? אני לא חושב שבוודאות אני יודע את התשובה,
אך המעשים שעשינו חבריי ואני והתוצאה, בהחלט שלא היוותה דוגמה....
© כל הזכויות
שמורות לאלי משעלי
