חזרתי אתמול מפעילות מאוד מעניינת עם ילדים אוטיסטים שמנגנים על פסנתר. לכאורה, כשתקראו את שורותיי, תגידו לעצמכם, מה היא מקשקשת ילדים אוטיסטים לא יוצרים קשר עם הסובב אותם, אבל טעות בידיכם. יש כל מיני דרגות לאוטיזם. ישנם ילדים שבאמת מכונסים בתוך עצמם ושקועים בעולמם, יכולים לשבת עם עצמם במשך שעות מבלי להפריע לעצמם ולסובב אותם, ויש כאלה שיוצרים קשר של עיניים עם המטפלת שלהם רחלי. אני קוראת לה בקיצור 'חלי'.
מצאתי בין המשקוף לדלת פתק ממנה.
"יהודית יקרה, חייבת לפגוש אותך בפאב הגביע האדום". אני שלא מבקרת בפאבים, לא האמנתי שמזמינים אותי לשבת בפאב ועוד בשעה שאני עם הילדים הפרטיים שלי בבית. רציתי להעביר את הפגישה ל'נאפיס' בראשל"צ, יותר קרוב לי הביתה, מאשר נמל תל-אביב. העברתי בדמיוני שיחות שכנוע לחלי, בואי נפגש אצלי, יש לי עוגה נהדרת או בחוף טובגו, בטיילת של בת-ים, נושמות את הבריזה שבאה מהים. אך מכל מה שתכננתי במחשבותיי לא יצא דבר. ליד הלפ-טופ מצאתי שבע הודעות מחלי. 'אסור לך לפספס, לדחות או לבטל את פגישתנו. את חייבת לבוא, אחכה לך בשעה שקבענו'.
בשעה 23.15 כבר הייתי ליד הכניסה לפאב. חייל משוחרר עמד בכניסה והטביע חותמת של עקרב שחור על כף היד הפתוחה לכל אדם שנכנס.
ביקש שאושיט לו את ידי, "לשם מה?" שאלתי.
"כדי להחתים שאם תצאי החוצה לשאוף אוויר, תוכלי לחזור למועדון בלי הצורך לשלם שוב."
עדיין מהססת . ניסיתי להרוויח זמן ולא חותמת דוחה על כף ידי.
"אין הרבה אנשים, וגם אם אצא החוצה ודאי תזכור את פניי, אולי אין צורך בחותמת..."עיוותי את שפתיי. והבחור הצעיר קלט את הרתיעה שלי.
"הקשיבי, זה מחיק מאוד. זה לא קעקוע. אחרי המופע אם תרצי תוכלי לשטוף את החותמת, היא תחליק ותמחק עם המים, כאילו לא היתה שם." מהפה שלך לאלוהים, אמרתי בלבי. ורק אחרי הטבעת החותמת בגב היד, נכנסתי למקום המואר באורות ניאון עמומים ורכים מאוד.
עיניי הצליחו להסתגל למראות מסביב לבמה עגולה קטנה עמדו על משמרתם שני עמודי שיש עגולים משורגים בעלי קיסוס העשויים משיש צהבהב ובוהק. במרכז הבמה היה גביע גדול מזכוכית נטוע ויצוק באמצע. פי הגביע היה מלא ביין אדום. חיפשתי שולחנות משהו לראות היכן יושבים האנשים. שמעתי קולות של צחוק, ושיחות קטנות שחלפו ליד אוזניי, וגם רחש מתקתק של שפתיים נלפתות. כשהתקרבתי קמעה לא האמנתי למראה עיניי. מסביב לבמה הקטנה היו מיטות אבן מעוצבות בסגנון רומאי ולידן ניצב שולחנון מאבן שיכול היה להכיל גביעי יין ושתי צלחות בינוניות. בעודי מתבוננת ואוספת רשמים בעיניי, ניגשה אלי מלצרית בלבוש מינמלי.
"מחכים לך במקום הזה." הלכתי כסומאת אחריה וריח של קטורת דגדג את נחיריי.
מצאתי את חלי. וואו, כמה יפה היתה בלבושה.שמלת אורגנזה בגוונים של ורוד-אדמדם מבליטים את עיניה הירוקות-החתוליות ושער הפשתן המתולתל הגולש בתלתלים שובבים על עורפה.
"תגידי, עד לפה סחבת אותי." היא הסתכלה עלי וחייכה.
"אענה לך על כל השאלות העומדות לך על קצה הלשון, רק אחרי שתלגמי מהיין הזה..." לגמתי כמו ילדה טובה. לא לגימה אחת אלא כמה.
"נורא טעים. מה זה? זה לא יין."
"זה יין שנקרא סוד העינוגים או בלשון בני המקום הבאים כל פעם מחדש הנה, נקרא היין הזה 'נשיקת העקרב'. את שותה ממנו והוא מתפשט לך באיברי הגוף ..מבעיר אותך בעוצמה שרק עקרבים יודעים לענג אישה."
"עקרבים על כמה רגליים? כאלה שהולכים" אני מסמנת לה באצבעותיי על השולחנון משיש.
והיא מתבוננת אל עיניי סמוקה כולה."טפשונת. לא מתוקתי. עקרבים על שניים. אל תשכחי שגם אני עקרבית."
הרמתי את גבותיי והיא שכל כך היתה עסוקה לספר לי איך הגיעה למקום הזה. לא הבחינה במאום.
"את יודעת , בני מזל עקרב, מאוד עדינים. מחושבים...רכים ואוהבים. יודעים לפנק אישה..."
"ומי לא יודע חלי.? אני לא מכירה גבר שאינו יודע לפנק אישה. את כנראה נעולה על בני מזלך ולא רואה כלום מסביב. מי זה, שעד לכאן הבאת אותי, כדי לתת את אישורי?"
"אני כל-כך שקופה?" שאלו עיניה בהתרסה. לא עניתי. אך זכרתי בן מזל עקרב אחד שבגד באמוני ולא רציתי לחשוב עליו פתאום.
"מה קרה?" שמעתי את ברברה סטרייסנד בשיר זיכרונות. זה היה האות שהמופע עוד מעט יתחיל. קולה של ברברה היה הקול הבטוח ששמר עלי.
לפתע התקרב בחור גבוה אלינו וחלי הציגה את ים החבר שלה. לא יכולתי להתיק עיניי מעיניו. איזה כשף עוצמתי היה בהן. משהו ממגנט ומהפנט.
לא פלא שהיא התאהבה בו עד מעל לראשה. עצמתי את עיניי לשבריר שניה והסטתי את עיניי ממנו. שמעתי את שיחתם אך לא הייתי איתם. תווי פניו העדינים הזכירו לי מראה שרציתי לשכוח. במהלך ישיבתו איתנו , בחן אותי. הרגשתי שעיניו חודרות , נוברות, מחטטות בכל איברי גופי. כאשר קם ממקומו
ואמר שהוא הולך להתכונן שאלתי אותו:"אני מבינה שהבחינה הסתיימה?" והוא חייך, חיוך פנינים צחור והתכופף אלי. כה סמוך לפניי. "ומי הוא אותו בן זונה, בן מזל עקרב שפגע בך, ככה?"
הבטתי אליו ישירות:"אני שאלתי קודם".
"ישירה וחדה. לא פלא שחלי אוהבת אותך כל כך. אנחנו עוד נשוחח אחרי המופע שלי." ברברה שרה והדמעות שלי הרטיבו את עיניי. מה קורה לי לעזאזל. למה אני כזו רגישה? מאיפה באות פתאום הדמעות? האורות עומעמו עוד יותר ועל הבמה עמד ים בבגד של מטאדור. רוקד לקולו המלטף בחושניות של חוליו איגליסייאס. פושט את חולצתו לאט-לאט אני מתבוננת באיבריו הנחשפים. לוגמת בהנאה גדולה את נשיקת העקרב וחיוך ממזרי מגיח לו מבין שפתיי. ים עוגב על אחד העמודים. את חגורת מכנסייו הוא משליך אל הישישות
היושבות בקדמת הבמה. צריחות העונג שלהן מבעירות את ים. הוא משחק לפניהן כמו דוד המלך המכרכר סביב ארון האלוהים בדרך לבית המקדש. ממזר הוא משלהב אותן במבטיו. ממגנט אותן. אחת קמה ממקומה עכוזה עולה ויורד מהתרגשות והיא דוחפת לו לסליפ הקטן שעוטף את מבושיו 200 ₪. היא מתיישבת במקומה וברברה שרה את אישה מאוהבת. וכל פעם שהוא נשאר עם בגד אחד פחות , הצרחות מקדמת הבמה כמו מקהלת תזמורת של אווה מריה באיצטדיון ענק בכל ההרכבים. מהנמוך ביותר ועד הגבוה ביותר. והגניחות יוצאות לשיטוט רעבתני של עיניים, איברים רוטטים. ים עוגב על העמוד השני. הנשים בקדמת הבמה מזילות ריר. לשונן משתלחת החוצה. רק עיניו שמורות במסיכה שחורה. על ראשו מונח בהדרת כבוד כובע המטדור וברגליו מגפיו ההדורים. המוסיקה מתחלפת ובמקום קולה האלוהי של ברברה נשמע קולו הרך והחושני של חוליו איגלסיאס.
אווירה חושנית מלהיטה את הבמה. הנשים בולעות את תנועותיו של ים. 'אמור, אמור' שר חוליו . 'אהובתי אותך לאהוב / זו ערגת חיי /אהובתי שושנת חיי / מוכן אני להיות הגבעול שיפרח איתך...." פרחי אש תשוקות של נשים מרעידה את האווירה. הן לוגמות גביעים של נשיקת העקרב ומצחקקות חופשיות. שלוש נשים מתפשטות ליד ים. המוסיקה משחררת אותן מכבליהן. הן עוגבות עליו. כל פעם שהוא נתלה על עמוד, הן בעקבותיו. ובעודן עסוקות בהתערטלות עצמית, אסף ים את בגדיו, התלבש וחזר אל שולחננו. מה שהתרחש על הבמה לא השאיר מקום לדימיון.
הדואט של סלין דיון וחוליו מרקיד גברים אל הבמה. ומה שקורה שם זו אורגיה שקשה לתאר אותה. לשונות תאווה של גברים מבוגרים בגיל העמידה מלקקות בתאווה מחשמלת כתפיים חשופות. נשיקת העקרב מקרבת בין נשים וגברים שהבדידות היתה בת לוויה מוכרת. וילון דקיק ושקוף סגר על מקומנו. הפרטיות היא נחלת הזוגות שבאים לסעוד את לבם, או לסגור עיסקאות במקומות כאלה.
"מרוויחים מריקוד אמנותי כזה?" אני שואלת אותו. והוא לוגם בשקיקה את נשיקת העקרב של חלי.
"זו לא העבודה היחידה שלי, אני ברוקר מתחיל בבורסה. לא תמיד העיסקאות שלי מצליחות. יש נפילות והמשכורת שלי מורכבת מעמלות ואחוזים. בבוקר אני מחוייט עם עניבה, בערב אני מרוויח יומית של יום עבודה רגיל."
"אז מה מפריע לך לעסוק בריקוד בלבד?"
"למדתי מנהל עסקים. צריך לעסוק גם בזה. אני אוהב לרקוד. למדתי את אמנות הריקוד הזה בטורונטו, קנדה. אני אוהב את זה."
כאשר דיבר הסתכל על שתינו לראות מי מאיתנו עוקבת אחר דבריו.
"אז אתה חי במסיכה, חי חיים כפולים".
"לא בדיוק. אני בעל הפאב הזה. בבוקר אני איש העולם הגדול, המייעץ הכלכלי של בעלי חברות ושועי עולם. בלילה אני מלך הליטופים והנשיקות ואין כמו הנשיקה היחידה שאני אוהב. נשיקת העקרבית. המשקה הזה שכולם גומעים אל קרבם הוא תמהיל סוד עינוגים של סבתא שלי. כשגבר שותה את המשקה הזה, הוא מגיר לתוכו את אהבתה של העקרבית שלו. כשאישה לוגמת את המשקה הזה, לבה מתהולל , איבריה משתוללים , כי אין כמו נשיקת העקרב..."
