איך אפשר לכתוב מילים רעות על יהודה ויזן. משורר שהוא מפעל של אדם אחד, מוציא על חשבונו
את כתב העת לספרות טובה: "דחק". כתב עת מעמיק ומכובד לספרות. אפשר.
הליקון עמותה לשירה. העמותה לשירה, הליקון, נוסדה בשנת 1990, ופעילה עד היום. לעמותה פעילויות רבות, העיקרית שבהן היא הוצאת כתב עת לשירה. מטרת העמותה היא לשאת את לפיד השירה בחשכה שבה היא נתונה כבר עשרות שנים, עד למשחקים האולימפים.
העמותה היא בהחלט כח דומיננטי בעולם השירה מאז שנוסדה עד ימינו. תקופה ארוכה, משוררים המזוהים איתה משלו בעולם השירה משלו בחשיכה. אם כי בימינו בהרבה פחות.
ההתקפה על הליקון. תמי ישראלי, ויערה שחורי. ב 2005 הודפס בגליון הראשון של עיתון מטעם, בעריכת יצחק לאור, המאמר, "אצלי היגייני, אזור כתיבה", שנכתב על ידי יערה שחורי, ותמי ישראלי. מאמר הומוריסטי ומבריק, שזכה להצלחה רבה. המאמר תוקף שורת משוררות המזוהות עם הליקון. לא אכנס, לעומק הטיעון של המאמר הפתלתל והלעגני. אלא אסתפק בלסכם. המשוררות מוצגות כבורגניות הכותבות על מנעמי החיים, והטיעון הסטלבטני הוא שהן מסתכלות על מרכיבי החיים, כאל מוצרים אותן הן מעונינות לרכוש, גם עבור השירים שלהן. שירה נטולת דם, שלא דוקרת או מעיזה.
כמובן, מהמאמר עולה הטענה, שלא נאמרת במפורש, שזו שירה משעממת . שאין סיכוי שתעשה משהו לקורא.
ההתקפה על הליקון, יהודה ויזן ועודד כרמלי. ב 2007 הניחו שני משוררים צעירים, מה שנתפס על ידי הליקון, כמטען חבלה, מול משרדי העמותה. הליקון פנתה למשטרה שעצרה את שניהם, לחקירה, לזמן קצר, בחשד להנחת מטען דמי. השניים טענו שלא מדובר במטען דמי אלא בקופסא מכוסה בלונים שהיא מטאפורה למטען שעתיד להתפוצץ במהדורה הבאה של עיתון השירה אותו הם מפיצים, כתם. השניים זכו לפרסום, בזכות אקט זה.
טענה אחת בכתם, נגד הליקון היתה שהם לא על רמה. טענה מוזרה נוספת היא שלא ניתנת בהליקון מספיק חשיפה למודרניזם ששלט בשירת העולם במחצית הראשונה של המאה 20. הטענה המרכזית היתה נגד הכסף הרב הניתן להליקון, המאפשר לה לחלוש על התחום, ולא מאפשר צמיחת משוררים חדשים, כלאמר כרמלי וויזן עצמם
ההתקפה על הליקון, הטאמר הנוכחי. הטענה היא שהשירים משעממים, מאוד לא אטרקטיבים. שלא רק שלא מקרבים את ציבור הקוראים לשירה, אלא אפילו יוצרים רתיעה עצומה מהשירה בת זמננו.
בואו ומסתכל על שיר מייצג (מהליקון 11, 1994,נושא הגליון: שירה ואמנות)
יש/ארנון לוי
יש לשכפל להעתיק לצלם להקליט
לתרגם
לאחסן במאגר מידע
לשדר או לקלוט
בכל דרך או בכל אמצעי
אלקטרוני, אופטי או מכני
או אחר-
כל חלק שהוא מהחומר.
יש לעשות שימוש מסחרי
מכל סוג שהוא.
יש למלא את חורי השתיקה
לאטום את סדקי החסר.
לשיר מספר נקודות אור רפה, למשל מידה מינימלית של הומור. אולם למעשה השיר יוצר רושם סתמי. כנראה שמסתתר משהו מעבר (סמל?). אבל מדובר במשהו קשה לפענוח שהקורא חסר הסבלנות של ימינו לא יטרח לתהות על פשרו. לכן בפועל מדובר בשיר בעל אטרקטיביות נמוכה וזו הבעיה. תופעות אלה מייצגות מאוד את שירי הליקון. השיר מאוד מייצג.
כדי להביר זאת על דרך ההנגדה בואו ונסתכל על שיר של יהודה ויזן עצמו:
הַיְּלָדִים מרוצצים ראשם בַּנַּדְנֵדוֹת/ יהודה ויזן
וְהַיְּלָדִים מרוצצים ראשם בַּנַּדְנֵדוֹת
הַתִּירוּ זֹאת
כברתם. וַאֲחַדִים וַדַּאי יִהְיוּ לָהֲרִיסוֹת וַאֲחַדִים
לִבְנֵי-אָדַם. וַאֲחַדִים מְעַט מִזֶּה.
אֵין כְּמוֹ אֶפֶס-מַעֲנֶה לְיֶלֶד
טוֹב, אֵין כְּמוֹ יֶלֶד טוֹב
שֶׁבֹּץ הַדָּם חָגוּר לקרסוליו
שעצמותיו
חֻשְּׁלוּ במשחקיו
ושהוריו אֵינָם חוֹמְדִים אֶת
עלומיו וספקותיו שֶׁלּוֹ
וְהוּא למד. אֵין כְּמוֹ יֶלֶד שֶׁלמד
משיטוטיו, בהתגלש צימח לוֹ
חַבּוּרָה בַּגַּב תַּמְרוּר פָּנָיו
אָדֹם. הַנִּיחוּ לוֹ
אָדֹם וְהוּא יִשְׁכַּח
אֵין כְּמוֹ יֶלֶד שֶׁשָּׁכַח רְאוּ
כֵּיצַד, כֵּיצַד יִזְכֹּר, כֵּיצַד אֶת
אגרופיו יִסְגֹּר
לכשיהיה מֻכְרָח. לכשיהיה בִטווח
אִיום. כַּמָּה יַפְלִיא במכותיו בִטווח
אִיום יִהְיֶה
אַָיום וְשׁוּב כְּמוֹ אָז
בַּנַּדְנֵדוֹת יֶדַע
כֵּיצַד אָדֹם
שיר מצוין של ויזן, גם שוטף, גם מסתתר בו מעבר, וגם קל להבין במה מדובר. שיר צובט בלב, עכשווי, ומעורר מחשבה. השיר משנת 2009, כלאמר, לאחר ההשתלחות בהליקון. ספק רב אם ויזן שלח את השיר לעיתון הליקון.
אולם ביכולתי לתת פה דוגמא לשיר שנדחה על ידי הליקון ב . 2013 . שיר שלי
מוטי ריקלין/סיפורה של צעירת השדיים
אני צעירה
נערת השדיים
ומוטי נעץ בי
את מזלג העיניים
התעצבנתי מאוד
תכננו נקמה
מוטי חמוד?
(לא)
והסבלנות השתלמה
זוג השדיים קפץ
ומוטי
את מזלג העיניים נעץ
אני נערה
צעירת השדיים
ומוטי נעץ בי
את מזלג העיניים
הקורא מוזמן להחליט, מהו השיר היותר אטרקטיבי, השיר שלי או השיר שהליקון פרסמו.
נקודות אור בהליקון. למפעל הליקון נקודות אור. למשל התרגומים בכתב העת מקסימים.
הליקון סיכום: אכן הליקון נשאו את לפיד השירה שנים רבות. אבל האש בלפיד כבתה.
עמותת הליקון היא לא נושא המאמר הזה. לא באמת.
יהודה ויזן, "דחק". לאחר מעללים רבים, הגיע יהודה ויזן לבגרות וגם בשלות ווהוציא את כתב העת לספרות טובה "דחק". 4 כרכים עד כה, בני מאות עמודים כל אחד, נפוחים מחשיבות אקדמית, וגם משעממים.
שיריו של יהודה ויזן ב"דחק": יהודה ויזן פרסם מספר קטן, של שירים, ב"דחק", לגיטימי בהחלט. הנה שיר לדוגמא, מ"דחק" ג'.
מרוב מראות אין בבואות בקרת.
יש רק בועות, ואין מראות, אך יש עוזרת.
ישנן בנות, אך אין אפילו גברת-
ואם בת-צחוק, אז גם ילדה, מותרת.
אמנם אסרוה, אך היא משחרת
זו חובתה של האישה המשוחררת
היא תשוכנע שאין כמותה עוד אשת
שבספרים תשביע כל תואשת
ותשנן את שמותיהם
אחד אחד.
ואם ירצה השם, אזי עד ערב.
היא גם תופשט מגאוה וגרב
ותבותר בפי דורסים וחייתו טרף.
חלק אחר חלק אחר חלק.
שיר נהדר, שעולה ממנו תחושת עגמומיות, המזכירה את העגמומיות העולה מהשיר המודרניסטי הגדול: "שיר האהבה של אלפרד ג' פרופרוק", של המשורר ט.ס.אליוט.
שירת מקור ב "דחק". ויזן מפרסם גם משוררים אחרים. בסה"כ על מספר זעום של דפים, בכל גליון.
הנה שיר לדוגמא מתוך "דחק" ד, שיר של ציפי שטשוילי.
תפסתי ילד שנפל מעץ
הצלתי היתה לו לרועץ
בעצם כל הצלותי
היצלתי ילד שהיסהו נץ
ילד שהיה נועץ בו מבטים
קשרתי זה לזה שרוכי נעליו שימעד
יפח מליסתו כל גנאי
לו הנחתי לו להיפגע
לו הנחתי לו להיצבע
תורפתו היתה ענוגה
תורפתי היא
חודו של ברוש
עכברוש בין רהיטי
שיר סתמי, לא ברור בעצם במה מדובר, אם בכלל. יש משהו בשיר הזה ודומיו, שלא מעורר סקרנות לפענחו, בודאי לא אצל הקורא חסר הסבלנות של ימינו. כנ"ל לשאר השירים. רק שיריו של יהודה ויזן ראויים (לא כולם). לא הבנתי אם יהודה ויזן מפרסם מתוך שירים שנשלחו אליו על ידי כותבים שאיננו מכיר. זכותו שלא. אבל הנה דוגמא לשיר ששלחתי ולא פרסם. שיר שלי
הפרויקט/מוטי ריקלין
אני באמת מקווה,
שלא יגיעו ימים,
בהם יריבו חבריי
על כל נתח עבודה טובה:
זה שעובד בקיוביק לידה
ומיפחד לא עוזב בערב את העבודה,
אומר ימים רעים, ימים רעים,
תמיד תוכל לעבוד כזונה.
ראש הפרויקט המטורף,
שבוהה ברגליה המלאכיות
וכאילו צועק ראש פרויקט, ראש פרויקט,
היא ברת מזל,
תמיד תוכל לעבוד כזונה.
בשורות טובות, בשורות טובות,
אורות המחשבים המרצדים
כאילו מברכים בשורות טובות
שממרום נותני חסות
יורדות כמטר;
השכן בקיוביק אומר
ימים רעים, ימים רעים,
היא ברת מזל בת מזל.
שוב, הקורא מוזמן לבחור.
מאמרים, הגות, תרגומים ועוד. ב"דחק" כמעט כל החומר הוא לא שירים. הוא כבד, אקדמי במובן הרע, משמים ומקומם בהתנשאות שלו. למשל, המסה המוזרה של בודלר- 'צעצוע ולקחו', והמסה אחריה : ,'הפילוסופיה של הריטים', כבדות ובעיקר איבדו מכוחן, שכנראה לא היה רב עוד בזמן שפורסמו. מה מענין בלקרוא מספר עמודים על רהיטים. גם אם יש בסהה הומור דק. או אולי איזו משמעות, שאיש לא ינסה לתהות על פשרה. לא סתם המסות הללו שוליות יחסית בכתיבתם של שני היוצרים המהוללים.
גם התרגומים השונים ניתנים כקטע מיצירה יותר גדולה. לא ניתן שום הסבר להקשר של הקטע בתוך היצירה. הקורא לא יבין במה מדובר, ויתרגז.
נקודות אור, ב"דחק". בכרכים העבים חבויים גם דברים ראויים ואטרקטיבים. אפילו במסה של בודלר, על הצעצועים, הקטע בו מומלץ לקורא לחלק צעצועים לילדים העניים, ומתאר איך אלה לא יאמינו למזלם הטוב. מרגש ברמות. לא ניתן להבין את החלק על וורטיציזם, ב"דחק" ג', ואף אחד לא ייתאמץ לנסות. . אבל הקטע מ"טאר", השייך לחלק זה מדהים בעוצמתו, והההתיחסויות לקטע, בהמשך, עוזרות ותורמות. ועוד ... אבל קטעים אלה נדירים, ואפקט הכלל של "דחק", הוא רתיעה עצומה.
סיכום "דחק". "דחק". הוא כתב עת גרוע מאוד. לא מאפשר במה לשירים של של יוצרים חדשים, בכמויות, שזה התפקיד ההגיוני העיקרי של כתב עת, לספרות. בתקופה שבה יש להחזיר את הקוראים שהפסיקו לקרוא לשירה. במקום להרחיב את מעגל הקוראים. "דחק" מצמצם אותו.
מדובר בבטאון בעל אופי אקדמי קיצוני, שבעצם לא מובלט ככזה. בודאי, היו קוראים שהם לא חוקרי שירה (והרבה) שלפחות הציצו בבטאון. והדבר הרחיק אותם ממעגל השירה.
אולם "דחק", למרות שהוא מופיע בכותרת איננו נושא המאמר
נושא המאמר. יש להבחין שטיעונים שונים כמו אלה שהודגמו על הליקון ו"דחק", ניתן להפעיל, על הרוב המוחלט של כתבי העת לשירה. איש איננו קורא אותם. הם אולי מופצים, אבל לא באמת נקראים. אלף קוראים זה לא מספיק במדינה של כמעט 10 מליון איש. השירים נתפסים כגרועים. וקיימת התמרמרות על שירים אלה. גם מרחפת הטענה שלאו דוקא השירים הטובים ביותר נבחרים. משהו בסלקציות לא עובד. התחושה היא שרק אלה ששייכים לקליקה המצומצת סביב כתב העת, או כאלה שמקוים לפרסם שירים בכתב העת, רוכשים אותו.
מה הבעיה האמיתית. על פי מארקס כשמשתנים אמצעי הייצור, כשמשתנה הטכנולוגיה, הכל נגזר מהשינוי. יש לעבור מייד לאונליין. זו הבעיה.
כתבעי עת אלקטרונים בתשלום. הממשלה צריכה לעודד ולתמוך בהוצאת כתבי עת אלקטרונים, שעולים כסף לקורא. מחיר סביר 2 שקל לגליון, או 10 שקל למנוי שנתי. יש לעודד כספית מערכות עיתוני שירה, לנפק גם ורסיה אלקטרונית. ואחרי זמן מה, רק אלקטרונית. אכן המחירים נמוכים, אבל עותק אלקטרוני, לא עולה כסף. ההשקעה,בעריכה וכו' תוחזר, בהתחלה על ידי הממשלה, או גופים כלשהם. די מהר במידה והעיתון אטרקטיבי וראוי יותר מאתרי השירה באינטרנט. העיתון הזול הנגיש והראוי ייקנה על ידי אלפי חובבי שירה, ויחזיר את ההשקעה
העורך רשאי להכריז שהוא מפרסם רק שירים של מנויים של הבטאון. או לפחות כאלה שקנו 2 עותקים. יש הרבה שרוצים לפרסם בעיתון נחשב, והם יקנו. זה יכריח את העורך לפרסם מספר רב של כותבים צעירים, אחרת הכותבים לא יאמינו שיש להם סיכוי, ולא יקנו. זה יכריח את העורך, לייצר כתב עת אטרקטיבי. החזרנו את כוחות השוק. כנ"ל לספרים.
ספרים דיגטלים ובזול. לדעתי סופר חדש וגם סופר ידוע, כדאי לו למכור כספר אלקטרוני במקום ב 40 שקלים, ב 4 שקלים. לא עולה ליצר עותק של הספר. ולכן במידה והספר הוא אטרקטיבי וראוי (ויש הרבה כאלה), הוא יימכר במספר רב של עותקים (למה לא?) ויכניס לא פחות כסף לכותב, שירגיש בהרבה ייותר טוב עם עצמו לאחר שמכר. וגם זכה להרבה יותר חשיפה. ספר אלקטרוני שעולה 40 שקל, מקומם את הקורא. משום מה זה או 40 שקל, או בחינם, למה לא 4? על הממשלה, לעודד ( גם כספית), הוצאות ידועות, לעבור לדיגיטלי.
סיכום המאמר. יש לעבור לאלקטרוני ומייד, בלי דפוס יותר. יהיו לשירה יותר ויותר קוראים, ונחזור לימים הטובים. חלום.
