קשה להיות לוויתן. אתה כל הזמן צריך לרדוף בצורה מגושמת אחרי אוכל
בגודל סביר (דגים קטנים זה לא שווה), אתה שמן מדי מכדי להיכנס לכל המחילות הצרות
בין כוכי האבן (ובהחלט שם מתרחשות המסיבות הכי שוות בדאנס ברים התת-מימיים), וחוץ
מזה אתה לא מאד אסתטי חיצונית. לא מספיק בשביל להתיידד עם יצורים אחרים שאינם
לווייתנים. זו הבעיה. כולם בורחים ממך עוד לפני שאתה מספיק לפלוט "היי"
פשוט.
בתור לווייתן אתה יכול להיות חבר במועדון השח "בין הגלים"
ולשחק עד כדי ייאוש. מאז שהצטרפו לשם כמה כרישים וכמה דגי פטיש, אין סיכוי לנצח.
גם לא ברמה הכי רדודה. ומה שהכי משרה דיכאון, אלו היצורים הבינוניים האלה שמטיילים
בקזינו ועל הפעם הראשונה עושים את המכה הגדולה בעוד שאתה ממשיך להמר ולהמר.
מונסטרו אף פעם לא זכה בכלום.
מדי פעם זינק מן הים כדי להשתזף. ככה הוא קרא לזה בשם יפה יותר מאשר להודות
בבוטות שהוא רוצה לברוח. היה בשמש משהו מרגיע ומבשר טובות, וכששהה עמוק מתחת למים
וקרן אור חדרה פנימה אל מעונו עב הקירות היה בזה תמריץ לקום מהשינה ולהתנער
מהרביצה הממושכת בין הסלעים.
למעלה הצבעים נראו שונים. גוונים של כחול, של לבן, של חום בכל פעם
שהתקרבו ספינות שבודאי תעו בדרכן. יצורים דלילי איברים ניבטו מהן וחלפו על פניו
בגסות רוח. אבי-אביו נהג לספר למונסטרו שפעם היו אף טורחים להושיט לעברם לשלום
קרסים וווים ולנסות לתקשר עימם בעזרתם. מונסטרו קיווה שיום אחד הם יתעניינו בו קצת
גם כן. אמנם יצורים נחותים, אבל ממה ששמע, סיפורי מסעות מעניינים דווקא יש להם פה
ושם.
היום היה יום מדכא במיוחד עבור מונסטרו. הוא לא יכל להתעורר עם השמש
כי היא פשוט לא הופיעה. הוא הפסיד פעמיים בשחמט המיימי ובקניון הזרמים הוא חיפש
שעות עניבת פפיון שתחמיא לצורה שלו אך לא מצא - כולן נקרעו בזמן שמדד והאבו-נפחא
עוד הכריח אותו לשלם על כך. הוא היה במצב רוח מזופת על שאפילו נכשל בלכרוך חבל
גומי סביב צווארו. לאט לאט הוא טיפס מעלה אל היבשה על מנת לחפש את קרני האור, אך
מים בלתי פוסקים ניתכו מעליו והוא לא יכל לראות את הנוף הים תיכוני המתפתל שהפיץ
ריחות ססגוניים כפי שעשה מדי יום.
הוא ראה במרחק חמישה יצורים דלילים שהתרוצצו על סיפון ספינת עץ
מתנדנדת. גם הם לא היו פיקחים לקחת מפה ולא מלאי בינה שתמנע מהם לתעות בדרך.
מונסטרו שחה לעברם. אולי עם קצת מזל ימצא לו בן שיח, ואולי עם הרבה מזל יעזור לבני
האנוש האומללים ויזכה להיות גיבור היום.
במרחק חמישה סנפירים שמע קולות גבוהים. הם תקשרו במה שהוא פירש כזעקות
מצוקה. מתרוצצים מימין לשמאל ובחזרה. כשהתקרב, ראה ממקומו שחבורת האנשים הצטופפו
כולם באותו אזור. אולי למשחק הורדות ידיים לא ידידותי. רק מעט מאוחר יותר הבין
שהייתה זו קטטה.
מונסטרו פער את פיו בתדהמה כשאחד האנשים הונף באויר. לרגע תהה האם הם
משתמשים בו כדי לסוכך על עצמם מטיפות המים הענקיות, אך אחד מאנשי הסיפון נעזר
בחבריו ויחדיו הם זרקו את הדמות המסמורטטת אל המים השוצפים. הוא ראה את מקלון הבשר
שוקע מטה ובועות חמצן בורחות מפיו בזריזות. המקלון עצם עיניו ולא נראה מרוצה כלל
מהמתרחש.
מונסטרו מיהר להציל את היום. הוא שעט לעברו בזריזות, מטלטל את זנבו
קדימה ופוער בשנית את פיו כדי לתפוס את האיש האומלל. הוא נשאב פנימה יחד עם שלל
חיות ים לא טעימות נוספות. הצלתי אותו. חשב מונסטרו. עכשיו רק צריך
להחזיר אותו איכשהו אל היבשה. הוא שחה שוב מעלה אל מחוץ למים וניסה לאתר את
הספינה שעל פי קולות אנשי הסיפון כבר שטה והתרחקה לה לכיוון הלא נכון.
הוא יצטרך לחכות עד אשר הסערה תיחלש או תתבהר. אין טעם להניח את בן
האנוש על החוף ברוחות הסוחפות מפני שהוא עלול לשקוע במים בשנית. בינתיים, כאשר
ניסה להמשיך בשגרת יומו האפורה הבחין שהוא נתפס כבולט יותר בעיני אחרים, הפעם לא
כיצור ענקי ומאיים, אלא כמעורר עניין ממשי. כשנח בטרקלין של מועדון 'הסנפירון
המתמיד', ראה שתי לווייתניות נועצות בו מבט מעורר תמיהה ומאוחר יותר כששוטט באחת
הסמטאות היותר ירוקות של העיר התת ימית כדי לקנות קצת טחב מסוחר מלא קשקשים ראה
דגיגון בחליפה נוצצת שעמד מאחוריו בתור והתנועע בצורה מוזרה.
"שמע חבר, תגיד מהר מה אתה רוצה. אתה חוסם את התור" אמר
המוכר ומונסטרו הלחוץ והמבולבל מצא את עצמו קונה את העשב הלא נכון.
"פססט!" אמר דג הלוקוס המנצנץ "בוא הנה. אתה."
"מי? אני?"
"כן, כן. בטח אתה" השיב בביטחון. כשמונסטרו התקרב נרתע מעט
"רק בבקשה שמור קצת מרחק, חביבי, אתה דורך לי על הזימים!" אמר ושחה
לאחור. מונסטרו התנצל.
"מה שמך?"
"מונסטרו"
"מונסטרו, אתה שומע את הקולות המיוחדים האלה?"
"כן, חמודים הפלנקטון האלה"
"יקירי. זה אתה." דג הלוקוס הניח עליו סנפיר בידידות
"מזה שנים שאני בעסקי השעשועים ולא שמעתי צלילים נדירים כדוגמת זה. אתה יודע
לזמר מהבטן." פסק.
מונסטרו חייך בהפתעה.
"אני-, אני שר מהבטן!"
"כן, כן. זו ההזדמנות שלך לחתום על חוזה טאלנט אצלנו." אמר
ושלף אצה עם פרטי החוזה מבין קשקשיו העבים. "מה אתה אומר? תרצה לקחת חלק
במקהלה הטרנס-אטלנטית?"
הוא הנהן ולחץ ללוקוס את הסנפיר וכבר באותו יום הובהל באופן דחוף
לחזרות.
מונסטרו בקושי הצליח להידחס בחלל החזרות האקוסטי. כשהתמקם שמע מנגינה
קצבית מוכרת ומיד חש עקצוץ בתוכו. קול אופרטי גבוה שלא הרגיש בו קודם לכן הגיח
מבטנו והדהד זמן ארוך.
סוסוני הים, הקונכיות והדגיגונים נאלמו דום באחת.
"איך הוא עשה את זה?" לחש אחד הדגיגים שישב באגף הסופרן.
הצלופח שניצח על ההמולה התקרב "סליחה" אמר ונופף בזנבו
"תשיר רגע בבקשה בקול האמיתי שלך"
מונסטרו חשש. ללוויתן מגושם כמוהו ודאי אין קול ערב שיכול להשתלב
במקהלה.
"קדימה." פקד עליו.
מונסטרו התחיל לזמזם בקול חלש ועמום את המנגינה. הצלופח נעץ בו עיניים
מאיימות והוא אט אט הגביר את קולו.
"יופי של קול בס יש לו." אמר המנצח וחזר למקומו. "כולם
בבקשה לעמוד סביבו ולקחת דוגמה. ראיתם איך הוא שר בשני קולות? גם טנור וגם בס.
בהחלט יוצא דופן." אמר והמשיך בחזרה.
כשסיימו, ניגש הצלופח בעדינות וניסה לשווא ללחוץ את סנפירו. הוא נרתע
לאחור מהריח הנורא שבקע מפיו של מונסטרו וממרחק בטוח אמר "כשרון יוצא דופן.
אין ספק. לא נתקלתי בכזה דבר בכל ימי חיי. אתה תהיה כוכב ימי." אמר הצלופח
לפני שפנה ללכת.
"נו?" אמר דג הלוקוס. "שקלת לשנות את השם ממונסטרו
למאסטרו?"
"כן. כן. הוא אמר שאני הולך להיות כוכב!" אמר ושחה בהתלהבות
לכל הכיוונים, מזנק מעל קו המים בזריזות ונוחת חזרה פנימה באושר.
אך כל זה היה טוב מכדי להיות אמיתי. מונסטרו הלוויתן לא ידע מה לעשות
כשבאמצע החזרה הגנרלית לקראת מופע האופרה המשולב התחיל להשתנק ולהשתעל. משהו דגדג
לו בגרון והוא לא יכל שלא לתהות האם כל ההתייחסות, האהבה שהרעיפו עליו ותשומת הלב,
באה למעשה על חשבונו של מישהו אחר.
השיר נקטע באמצע והצלופח הנרגז הביט בו בעיניים מחושמלות מתסכול.
מונסטרו לא הבחין בו. הוא יצא ממערת החזרות מחוסר חמצן ושחה מעלה אל
החוף כדי לשאוף מן האוויר. הוא נשם ונשם ובכל זאת הרגיש כאילו הוא חווה מין התקף
שמשתק את גופו.
הוא פלט את האדם הצנום והחיוור אל רצועת החוף ופתאום הכל התחבר.
מונסטרו השגיח בו מפלס את דרכו אל העיר הססגונית שבקצה הים בבגדים
ספוגים ומרוטים. הוא יזכור לנצח אדם זה אשר עשה אותו ללוויתן מזמר בעל שם עולמי. למאסטרו
- מלך הסונאר.
