ר כ ב ח ד ש / עמירם פאל
אבא צריך היה לקנות רכב חדש. הוא העדיף רכב משפחתי קטן ככל האפשר, שיהיה כמובן גם זול יותר. חוץ מזה, רכב קטן, גם יהיה קל יותר לחניה בעיר, שם יהיו בעתיד עיקר הנסיעות. מעבר לשתי דרישות אלה, לא היו לו עדיפויות כלשהן לגבי הרכב.
בנסיבות אלה, היה זה אך טבעי לשאול את המשפחה, מה הם רוצים. הרי לכולם תהיה מניה ברכב החדש. אולם למרבה הפלא, גם לאיש מבני המשפחה האחרים לא הייתה עדיפות מיוחדת לרכב כלשהו. היחידה שהדבר נראה כחשוב לה, הייתה הבת הבכורה עדן. היא גם עתידה הייתה להפוך בקרוב מאוד לנהגת בעצמה. שיעורי הנהיגה שלה הלכו ותכפו והטסט הראשון הלך וקרב. היה ברור לפיכך, שלבחירה שעדן תבחר, תהיה חשיבות רבה.
אבא נהג להסיע את עדן, כמעט מדי יום בבוקר, לבית הספר. זו הייתה כבר כמעט מסורת. דנה עתידה הייתה להצטרף למסורת זו רק בשנה הבאה וגם זה לא היה בטוח. נראה שהיא העדיפה ללכת את הדרך ברגל, עם חברותיה. לפיכך, היה זה נושא שיחתם הכמעט קבוע, של שני הנוסעים, מדי יום –
"הנה רכב מתאים. מה דעתך עליו? נראה לך? היית רוצה שנקנה כזה אולי?"
עדן הייתה בוחנת ארוכות את הרכב, מסתכלת עליו מכל כיוון אפשרי ובסופו של דבר גוזרת את הדין – "כן, זה נראה לי!", או "לא, אני לא רוצה כזה!".
ובחריצות רבה, ניסה אבא לפענח, תוך כדי נסיעה, את זהות יצרן הרכב והמודל שלו. ובסיום הנסיעה, רשם את הממצאים על פיסת נייר מתאימה. ובהגיעו לעבודה, או הביתה, העביר את הרישומים הללו, לדף נייר גדול ומסודר שהכין. על הנייר הלכה וגדלה טבלה מאירת עיניים, מה עדן רוצה וממה היא סולדת. הטור השלילי ארוך הרבה יותר מהחיובי. עדן הייתה בררנית מאוד.
לאחר מכן, התחיל אבא לברר על הרכב החיובי המדובר – כמה זה יעלה? האם יש המלצות? האם הרכב בטוח? ועוד ועוד פרטים. עתותיו היו בידיו. זמנו של הרכב החדש יגיע רק עוד חודשים אחדים. יש פנאי מספיק לברר דברים לעומק, לפני הקניה.
מהר מאוד עם זאת, החלו הספקות להתעורר. בפעמים הראשונות, הוא רק אמר לעצמו, שזכותה של הילדה לשנות את דעתה. וכי לא היו אלה מבוגרים ממנה, שאמרו לא אחת ש"רק חמור לא משנה את דעתו?"
אבל התופעה הלכה וחזרה שוב ושוב והיות ובכל זאת, נערה בת שבע עשרה, איננה ילדה קטנה, הוא פשוט ניסה לברר דברים לאשורם, למולה.
זה קרה לנוכח הרכב הראשון שעדן הביעה לגביו דעה הפוכה מזו שהובעה בעבר: "מותק, שלשום אמרת בדיוק על ניסן מיקרה שכזו, שהיא מכוערת. איך את פתאום כל כך מעוניינת בה? מה השתנה?"
ועדן, נבונה לגילה בדרך כלל, תפשה זאת במהירות גם היא והחלה לפשפש בזיכרונה. מה אירע? מה השתנה? למה הניסן מיקרה הזו, דווקא כן מוצאת חן בעיניה, בניגוד לקודמתה?
לרגע נדמה היה לשניהם, שהתשובה נמצאה – "הקודמת הייתה מיקרה אקו ואילו זו מיקרה רגילה, זה כנראה ההבדל."
אבל מהר מאוד היה ברור שלא זו התשובה - "אז מה? למה האחת כן והשנייה לא? מה ההבדל ביניהן? מה גרם לדחיית האחת ורציית השנייה?"
עדן אמרה בהיסוס – "הצורה של הפנסים.....". אבא צחק ופניה התכרכמו. אחר כך החלה גם היא לצחוק והם המשיכו לנסוע אחרי הניסן מיקרה, אשר נעה בדיוק באותו כיוון.
כשהגיעו למחוז חפצם, נעים כל העת אחרי המכונית הקטנה, ראה אבא איך המיקרה עוצרת בחריקה וחונה סמוך לשער בית הספר. מהמכונית יצא נער מגודל, תלמיד י"ב כנראה, פנים מחוטטים ושרירים תפוחים.
אבא עצר מיד אחרי המיקרה ופנה אל עדן, לנשק לה לשלום. רק כשראה איך עיניה עוקבות אחרי נהג המיקרה, הנעלם בתוככי בית הספר, הבין את פשר התעלומה...
ס ו ף
