פרק א
"חברים, ברשותכם הייתי רוצה להתחיל ולסכם, זה לא סוד, הבית הזה מסומן כבר זמן רב, החשש למובלעת בתוך אוכלוסייה אזרחית הצליחה להפעיל לחץ על רוה"מ ומנעה מאיתנו פעולה צבאית לאורך תקופה לא קצרה. כעת, אחרי לחצים נגדיים מצד אלוף הפיקוד יש אישור מטה להיכנס. הסברה כי המוח שעומד מאחורי חמשת הפיגועים האחרונים באזור הצפון ומצליח לשלוח מכאן את המתאבדים שלו, לחצות ת'גבול דרך אחת המנהרות ולתעתע בנו בכל פעם מחדש מסתתר שם, וודאית מתמיד. כפי שידוע לכם היטב, להוציא את העובדה הטכנית כי הסיכוי שנצליח לסתום את כל המנהרות שואף לאפס, ישנה חשיבות מוראלית גבוהה לפעולה מסוג זה על חבל ארץ שלם. להבנת הגורמים המדיניים לא הייתה ברירה אלא להוציא את הפעולה לאור, על אף הסיכון הכרוך בה, עמדתי בנושא מוכרת לכם היטב. אני בטוח שיש לי אופוזיציה לא קטנה בחדר, כבר באימונים חשתי אתכם, למרות שהסמג"ד ביקש לבחון בשיחה בינינו, שהייתי מכנה צפופה, אם מי מבין הלוחמים, נושף בעורפי, אני מעדיף להישאר נאיבי ולהאמין שאתם עדיין מכירים בחשיבותה של הפעולה, לא רק אסטרטגית. היה לי חשוב לכנס את הצוות לשיחה אחרונה, אשר קרוב לוודאי אינה מחדשת מאומה. אני מאמין שהניצוץ בעיניים נחוץ לי כדי להצית את דינמיט התופת אליה אנחנו נכנסים. אני רוצה להדגיש, מדינה שלמה נמצאת במלחמה, כשלון, משמעו אגרוף נוסף בדרך לנוק -אאוט של אלוף שותת מדם. שאלות?"
"כן רואי."
"אתמול הרהרתי בדבר אפשרות להתלקחות מכוון ארון א-ראס, התייחסותך?"
"האפשרות קיימת, נבחנה, אני בטוח שהחיפוי האווירי ייתן מענה ראוי. זה נסגר מול מח"א."
"להוסיף משהו מיכל?"
"לא, לא רק טווח תדרים, אני אסגור איתך אחר כך בנפרד בהמשך לשיחתנו אתמול".
"מאה אחוז". "עוד מישהו?"
"כן איתי."
"הייתי רוצה לעבור שוב על החיפוי על לנתנאל, נשאיר את זה לסגירות אחרונות בשמונה או שאתה מעדיף ברצף?"
"אני מתלבט. הייתי רוצה לסגור גם מול נציג חיל אוויר בבוקר. תן לי צלצול ברבע לתשע, אנסה לתאם לאחר ארוחת הבוקר."
"טוב, ברשותכם, נחתום את הפגישה האחרונה."
"מיכל, הקמב"צית מסרה לך את הלו"ז למחר?"
"כן."
"תעברי עליו בבקשה."
7:00 השכמה
8:00 סגירות
8:45 ארוחת בוקר
9:30 מעבר על ציודים
16:00 אימון כושר ומתיחות
21:00 התכנסות ועדכונים אחרונים
23:00 שעת השין"
"תודה מיכל. לילה טוב חברים."
ערן נותר בחדר עוד דקות ספורות לאחר שארבעת הלוחמים והלוחמת המובחרים עזבו אותו. אור הניאון מעל הלוח הקטן ריצד והפריע לו להתרכז. תחושות האשם שמא טעה בקבלת החלטה כזו או אחרת תמיד היו קשות עבורו לפני יציאה למשימות מורכבות, כך חשב, על אף שלו, הייתה זו מהות חיים בעשור האחרון. הוא זה שהגה את רעיון היחידה המיוחדת, העביר בעצמו את הגיבושים המורכבים וניצל את קשריו ביחידות השונות בכדי ללקט את מיטב החיילים הצעירים. הוא האמין בטיפוח מן "הגיל הרך" ולא בלוחמים מיומנים ומוכשרים.
"אידיאולוגיה ורעל"! נזכר איך היה שואג כשהריץ על חוף הים את קבוצת הטירונים שהשתרכה אחר המפקד הדגול שמקורות האנרגיה שלו אינם מתכלים, כך התלוצצו. מיכל הגיעה ליחידה לפני כשנתיים וחצי, בחורה עדינה, משוררת בנפשה, איש לא האמין שתוכל להשתלב ביחידה בעלת צביון כה גברי כאשר עמדה לראשונה מול לשכת השליש. גדי, שהכיר את ערן עוד מהימים שהדריכו יחד בבית ספר לקצינים, סיפר לו על הקצינה המוכשרת שסיימה זה עתה מסלול קרבי. ערן שלא הסתיר את חששו באותה שיחת טלפון, הצליח לשרבב כמה משפטים מתובלים בקורטוב שוביניסטי אשר זכו לתגובה עיקשת מצד גדי באשר להסכמתו, עליה אין ערן מצטער. מיכל קנתה את מעמדה כלוחמת בכירה ביחידה והצליחה להפתיע את ערן לא אחת. למשימה של מחר הוא סירב לשבצה, "תחושת בטן", כך נימק זאת בפניה כאשר ניגשה לחדרו במפתיע באישון לילה.
"לא הצלחתי להירדם ערן", נזכר איך הביטה בו בעיניים טרוטות, "תני לי לחשוב על זה מיכל, את מבינה את מורכבות הנושא. זה בסדר מלמלה". למחרת, כאשר התבשרה כי הושגו האישורים המתאימים, לא ידעה נפשה מרוב שמחה.
ערן קיפל את הקלסר החום בתנועה עצלה, בחן שאינו מותיר שרידים אחריו ועזב לחדרו.
איתי, רואי, נתנאל, מיכאל ומיכל עמדו מזוודים ברחבה קטנה והחשוכה שמאחורי אולם האירועים המאולתר בשעה 23:00 בדיוק. ערן, העיף בהם מבט בוחן אחרון אפוף ארשת רצינית וללא תוספת מילים סימן על תחילת צעידה. עלטה מוחלטת כיסתה את אותו לילה כך שהקנים והמדוכים של הקבוצה הסתגלו עד למהרה לראיית לילה טבעית. בנקודת הציון החמישית, הועברה לערן הודעה כי אבו-עוואד עתיד לחזור ללון בביתו שבכפר בעוד 32 דקות לאחר שעזב את חתונת בת דודתו בכפר הסמוך. ערן התחיל, ללא כל התרעה להאיץ ודבוקת החיילים החישה אף היא בכדי לסגור עליו. מכשיר ה GPS הראה כי נותרו עוד 17 דקות הליכה, מספיק זמן, הרהר ערן בינו ובין עצמו כדי להתמקם ולבחון את השטח. חומצות האמינו טירוזין ופנילאלנין החלו לפעול בגופם של הלוחמים והאדרנלין הציף את דמם, התעשיות הצבאיות עדיין לא הצליחו לייצר שכפ"ץ שמגן מפני מתקפת התרגשות חשב איתי, זה יכול להיות סטרט אפ מוצלח במיוחד. הכניסה לכפר הייתה חלקה איש לא הבחין בחוליה הישראלית שעשתה דרכה בנתיב המדויק לביתו של "המוח" בתוך קבוצת הבתים הדרומית. שעת הפעולה מתקרבת, עוד שתי דקות ושאון מנוע מכונית המרצדס עתיד להפר את השממה שצוותה על הכפר, העליה לבית תהיה כ 12 דקות לאחר ההגעה, בינתיים הסתתרו. טרטור מנוע מכונית, זהו, אין דרך חזרה, ערן מסמן להוריד ראשים, להיטמע בתוך תכסית הנוף השכונתי. שני גברים בחליפות שחורות יוצאים מן הרכב ראשונים, סורקים את האזור בעיניהם תת מקלע לפות היטב בידם מוטה בארבעים וחמש מעלות מעלה. סימן לאבו-עוואד, האזור נקי, בתנועה פתלתלה יוצא מן המכונית בחור צנום, לבוש תלבושת מסורתית לבנה, עושה צעדיו בהליכה מוזרה, כאלו מדלג במעין תנועה האופיינית לבעלי כנף המחזרים אחרי הנקבות בעונה הרבייה. שני שומרים הראש האחרים יוצאים מן המכונית וסוגרים עליו מאחור, כך צועדת החמישייה מרחק של 10 מטרים ונעלמת בתוך בית שלא הושלמה בנייתו החיצונית. מיכל מביטה במחזה שתורגל בדמיונם כל כך הרבה פעמים, היא מנסה לחזות לאיזה מבין חדרי הבית שמוכר לה היטב, אף על פי שלא ביקרה בו מעולם, ייכנס כוכב הערב שלה. הספירה לאחור מתחילה, ערן מישיר מבט אל תוך עיניו של נתנאל אשר מביים במוחו את מהדורת החדשות המספרת על הצלחתם בלכידת המבוקש, השומרים אמורים לעזוב עוד כארבע דקות לבית הסמוך להשיב את אביו של אבו-עוואד, חלון הזמנים קצר, אין מקום לטעויות משנן ערן לעצמו. ההמתנה ארוכה, רואי מונה בקול שקט את השניות, לפתע דלת נפתחת, ארבעת שומרי הראש סורקים במבט מהיר את האזור ומתחילים לפסוע לעבר החלק הצפוני של הכפר. הם חולפים קרוב למיכל, עד כדי שהיא יכולה להריח את האפטר שייב היוקרתי שמשתמש אחד מהם. כעת הם רחוקים דיים, ערן מרים את האגודל וחמשת הלוחמים זוקפים גוום ומתחילים בריצה מהירה לעבר הבית כאשר כמה אמות לפני הכניסה מתפצלים לשתי קבוצות, מיכל איתי ורואי יחדרו מן הכניסה העורפית ויחפו על מיכאל, שיפרוץ את דלת הבית, נתנאל וערן. מיכאל שעלה לארץ לפני חצי עשור לבדו, בן למשפחה יהודית אצילה, עזב את סנט פטרבורג למרות התנגדות הוריו, במסגרת תוכנית נעל"ה (נוער עולה לפני הורים). הוא היה בחור חסון שאת חיטוביו השיג לאחר קריירה ארוכה כשחקן הוקי קרח, הוא היה המבוגר והחזק שבחבורה, למרות זאת נפשו הייתה עדינה. ערן שפגש אותו במקרה באחד מן האימונים התרגש מאוד מן השילוב שאפיין אותו והציע לו לבחון את ההתנדבות ליחידה. החוליה של ערן ניצבה כעת לפני הדלת, ערן נתן את הפקודה ומיכאל עקר ללא מאמץ עקר את דלת העץ, החוליה של מיכל תכנס בעוד דקה. הקומה התחתונה הייתה נטושה וערן סימן להתקדם בצעדים זהירים לעבר הקומה העליונה. נתנאל נשאר לפקח על הדלת בקומה התחתונה, איתי שנכנס זה עתה הצטרף אליו ומיכל ורואי טפסו בגרם המדרגות אחרי חולייתו של ערן. בקומה השנייה דלת חדרו של אבו-עוואד הייתה סגורה, ערן פינה מקום למיכאל וזה התקרב לעברה, למרבה ההפתעה לא הייתה נעולה. אבו-עוואד שנרדם על הספר שקרא שניות לפני הגעתם, הקיץ בבהלה וניסה לפלוט צעקה שתגאל אותו מן הפולשים הזרים, מאוחר מידי, איתי לפת אותו בחוזקה ומיכל כבלה את ידיו. החוליה החלה להתכונן ליציאה מן הבית עם המבוקש הנחשק. אבו-עוואד שהיה מבוהל קפא ונכנע לגזירה שהוכתבה לו בשלוות אותו לילה. מיכאל הובילו אל מפתן היציאה מחדר השינה בבטחה, אך הלה הצליח בעווית משונה לבעוט בלחצן האדום שהיה ממוקם בצידו הימני של המשקוף. סירנה עולה ויורדת החלה לפעול בכפר, חברי החוליה קפאו דום.
המשך יבוא...
כל הזכויות שמורות לרון אביטל ©
All rights reserved to Ron Avital ©
