העיניים נפקחות אל האפלה, החושך כמעט מוחלט, אינני רואה דבר מלבד הבהובו התמידי של הרדיו הישן המראה שהשעה 4.48 לפנות בוקר בצבע אדום נועז שזו ללא ספק שעה ביזרית להשכמה. אגלי זעה קרים נוטפים מהמצח לצוואר ומשם אל הגב בעזרת גב היד מנגב את המצח השטוף אך ללא הועיל. בעזרת הזרעות הגוף מתרומם למצב ישיבה, מצב בו היציבות הפיזית בעלת משקל עליון מול חוסר היציבות המחשבתית המכה ללא רחם עד לחוסר אונים. עוד רגע קל חולף אז מגשש דרך החשכה אל צד המיטה ומוצא את מכנס הטרנינג מתלבש וקם על רגליו.
העיניים מתגברות לאט על החשכה, אך אין בכך צורך של ממש. חמישה צעדים והוא במטבח שולף את הפינג'ן מהארון ממלא את תוכנו במי ברז עד לשלושת רבעי ומניח על הפלטה להתחמם. אז מתפנה להדליק את המנורה הקטנה שבמטבחון.
"דירת החדר מוארת במנורה אחת בלבד מעבר לכך אין צורך" לחש לעצמו ואז חייך חיוך לא רצוני בעודו מתענג על ההתמדה בהרגל הישן למצוא את הטוב שבכל דבר ולנסות להסיט את הרע מעיניו. לא, אין בכך תמימות זה לא שהכול דבש, החרא קיים ולובש צורה אנושית מדי יום ממש מול עיניו. אבל יחד עם זאת בתוך תוכו ידע היטב שעל מנת לשרוד יש לאמץ הרגלים ובין החשובים שבהם לראות את היתרון בכל דבר להפיק את הטוב גם מהרע.
אדים החלו לעלות מהפינג'ן, הוא פתח את הארון העליון ושלף משם את שקית הקפה. שתי כפות עמוסות בקפה, אז בוחש כאינסטינקט מובנה אותו ירש דרך הגנים. שתי כפיות סוכר ושוב בוחשים עד שמקציף ומתחיל לגלוש, אז קפה הבוץ מונח לפניו מהביל, ריחני, בדיוק כפי שהוא אוהב, מעשה ידיו. היד מושטת אל השיש על מנת לקחת את הכוס העגולה, ללא הידית, העשויה לפי מידה אך נעצרת מעצמה, מבוששת לעשות כן. " לעזאזל," רטן בקול "מי היא" ?
הקפה נמזג אל הכוס, הוא אוחז בקצה בזהירות וצועד שבע צעדים אל שולחן העץ שמונח ליד החלון בחדר המשמש כסלון, חדר שינה וחדר אירוח כאחד. ליד השולחן מונחים שני כיסאות עץ דהויים שכמו השולחן זקוקים לחידוש ושיפוץ. הקפה מונח על השולחן ליד הבאנג שעשוי מלאכת יד.
בקבוק זכוכית גדול וישן בו נמכרו בשנות השבעים ואף בתחילת שנות השמונים משקאות מוגזים. ו"תיבת האוצר," כשמה כן היא בתוכה מוחזקת קססה ריחנית שעשויה גראס רפואי איכותי שמעורבב עם סיגריה על פי כמות מדודה. כמות ההולכת ופוחת שמעוררת אצלו דאגה ותהיה כאחד. הוא לוגם קלות מהקפה ומתענג לרגע ארוך על טעמו המשובח, אז מפתם את הבאנג בעדינות ובמיומנות לא דחוס מדי, לא הרבה מדי, בדיוק, בדיוק בכמות הנכונה. השאלה "מי היא ?" הדהדה בראשו, "מי היא אותה אחות רחמנייה הלבושה חלוק לבן ? בעלת שער שחור כהה, כל כך כהה. מדוע היא חסרת פנים ? מדוע אינני יכול לראות את עיניה ? את פניה ?
הוא אוחז במצית והדליק, אז שואף את העשן שאיפה ארוכה ומתמשכת לצליל פעפוע המים העכורים שבתחתית הבקבוק, ואז קול נפילה קטנה. הוא אוחז בעשן בתוך ריאותיו, אז סוקר את דירת החדר לראשונה מאז פקח את עיניו.
על המיטה שוכבת בחורה צעירה על גבה וישנה. העשן נפלט לחלל החדר, אז שיעול קטן וטעם מר מתוק משתלט על חלל הפה המחייב שוב לגימה ארוכה מהקפה. למה היא עוזרת לי ? למה אינני מצליח לעולם לתפוס אותה, להגיע אליה, פשוט לדבר איתה ?
הנערה הסתובבה על גבה, שערה הבהיר כיסה מעט את פניה, שמיכת הצמר העבה כיסתה רק מחצית גופה, חזה החשוף עלה וירד לקצב נשמותיה. הוא הביט בא ארוכות בשלווה בא ישנה, בחזה העולה ויורד לאיטו. השלווה התמימה בא ישנה עלתה כהילה מוחשית אותה יכול היה לראות, כמעט לגעת ואולי רק לרגע אחד להרגיש. יותר מכל דבר אחר רצה לדעת מי היא אותה האחות שחוזרת אליו שוב ושוב. מי היא אותה חסרת הפנים שאיננה נותנת לו רגע מנוח. מדוע איננה עוזבת ?
הוא לוגם ארוכות מהקפה, מפתם שנית את לוע הבאנג, אז מצית ושואף מלו ריאותיו עד הישמע צליל הנפילה. המבט עובר לחלון הזכוכית. מביט הרחק אל האופק, לזריחה, אל קרני השמש החדות שעולות ומאירות תחילה את האופק אז את השדות הירוקים. ההר העצום שעומד איתן באותו המקום ממש זה מיליוני שנים. את מרבד הצבעים המתפרס לפניו חום, ירוק, צהוב. הוא רואה מכונית שנוסעת לבוקרו של יום חדש שתוכנו לא ידוע אך סופו הוא שכרו בחוזרם אל ביתם, לחיק משפחתם, לשגרה, לרגיל, לנורמאלי הבלתי מושג. העשן נפלט לאיטו החוצה, הטעם ערב לחייך, משובח, מתיר הוא עונג מוחשי לאחר כל שאיפה.
שוב מפתם את לוע הבאנג, מצית, שואף מלו ריאותיו ומביט אל האופק הרחק הרחק כפי שרק אפשר. גם אם צריך לאמץ את העיניים, גם אם צריך ממש להתמקד, מביט רחוק, רחוק ככול שאפשר. מביט רחוק כדי לא להביט קרוב, לא לראות את מה שבעצם מהווה את חייו. לא לראות את האמת, גם לא את המציאות, לא את ההגיוני ואף לא את המובן מאליו. לא לראות את דירת החדר הכמעט ריקה בא הוא מתגורר מהרגע שהשתחרר מהצבא. לא לראות את הבלוק האפור בן הארבע קומות בשכונה האפורה ששום בן אדם נורמאלי ושפוי לא יסתובב בה אחרי רדת החשכה. גם לא לראות את הזבל שנשפך מפחי האשפה שכבר לא טורחים לפנות, לא את אותם הזקנים המחטטים ומחפשים אוכל או דבר מה אותו אפשר לחדש או להשתמש או למכור בעד כמה שקלים. לא לראות את הנרקומנים המתאספים במקלט הציבורי לשנת לילה על רהיטים ישנים יחד עם חולדות מיני חרקים ומכרסמים. לא לראות, לא לשמוע, ללא זמן, ללא גיל. לא לדעת איזה יום היום, לא מה השעה. לא לדעת שחלפו עשר שנים מאז שהוא השתחרר מהצבא. לא לזכור את מה שקרה, זה לא היה, זה רק דמיון, חזיון תעתועים, הזיה. הוא פולט את העשן מריאותיו ולוגם לגימה אחרונה מספל הקפה, אחר כך קם על רגליו.
"מה השעה ?" נשמע קול עמום אפוף שינה מצידה של המיטה מיד כשנשכב. "ממש מוקדם," ענה והניח את ראשו על הכר. "אתה יכול להעיר אותי בשמונה?" נשמע הקול מעבר לגב.
"שימי לך שעון מעורר," ענה אז עצם את עיניו. כעבור רגע הוסיף "תתארגני בשקט ותצאי". שקט שרר בדירה אותם שדות ירוקים עדיין השתקפו בעיניו. "אגב אל תתקשרי שוב גם אל תחזרי, הסיפור ביננו נגמר."
