חזרה ליצירות
שירים

רק להיום..

אורטל 13 | (09/08/2016 15:22) | 140 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
 כולכם הלכתם, נתתם לי להתאהב , להיכנס לאי שפיות, לייצר לעצמי פנטזיות, והלכתם ,כולכם הלכתם. אני שואלת את עצמי מה היה קורה אם, מה היה קורה אם הייתי מחכה עוד שבועיים ומסיימת , מה היה קורה איתה, מה היה קורה איתו, כמה כאב עצמי יכולתי למנוע, כמה דמעות זלגו לחינם, אני שואלת ואני וצועקת תוך כדי,צועקת בשקט. אני רוצה להגיד ששברתם אותי שריסקתם אותי אבל אני יודעת שזה לא משנה כי עליכם אין לי שליטה, אני רוצה  לצעוק לאלוהים ולשאול אותו למה, למה זה קורה, אני רוצה להגיד לו שאני מנסה , שאני עושה את הכל כדי להמשיך כדי לשרוד, כדי להצליח, אבל הכל כואב לי מידי, ואיבדתי הכל מהר מידי, אני רוצה להגיד לו שאני מפחדת כי אני לא יודעת לאן אני הולכת מפה, שאני זקוקה לשמירה שלו יותר מתמיד,  אני מוצאת את עצמי עומדת מול זה ,עומדת מול הדבר שהרס לי את החיים , ואני כלכך רוצה לגעת בו , לטעום אותו לעוד רגע, אני רוצה שהוא יקפיא אותי,יעלים לי את הכאב יקח אותו ולו לכמה רגעים,אני מדברת אליו,מנהלת איתו משא ומתן, מציבה לו תנאים, מתרחקת ומתקרבת שוב, ואז בורחת, אני בורחת כי אני חלשה שם, בורחת כי אין לו מה להציע לי, כי הוא רוצה להרוס אותי ,ואני ,אני רגילה להרוס , רגילה לא להתמודד, רגילה לברוח, אבל הפעם אני בורחת ממנו לא אליו.  אני מוצאת את עצמי מתהלכת ברחוב, הדמעות לא מצליחות להרפות מעצמן, אני מתיישבת ומניחה את הראש על חלקת אבן קטנה שהיא כרגע כל עולמי,הכאב חודר שם, הוא פוצע, בכל שניה שעוברת הוא מתעצם, אז איך אומרים שהזמן עושה את שלו,אתה כותב שאתה אוהב ואני יודעת שאני אוהבת באותה מידה, אתה אומר שאין לך אחרת ואני לרגע מתפתה להאמין , אומרים שאהבה עיוורת , אני חושבת שבזמן מסוים היא הופכת ליותר מידי ברורה, אני כבר רואה את הכל, ואולי היה עדיף שלא, מי רוצה להיות, ומי שם כי צריך, מי אוהב ללא גבול,ומי נעלם שקשה להכיל, כמו שאמרתי אני רואה את הכל, ואולי זה לא מה שעדיף. אני מחבקת את חלקת האבן ששמרה עליי ברגעים האלה, אני אסירת תודה לה שהיא נתנה לי כתף להניח עליה את ראשי , אני קמה ובתנועות איטיות מנגבת את הדמעות הזולגות, כאילו לא רוצה להיפרד מאף אחת מהן, כאילו הן מספרות את סיפור חיי, ומהו סיפור חיי בעצם? בכוחותיי האחרונים אני מגיעה לחוף מבטחים, אל הבית , אל הקירות שמגנים עליי מעצמי, נאחזת במעקה המדרגות כדי לא לאבד שליטה, אבל השליטה עצמה כבר לא קיימת , אני נזרקת על המיטה מקפלת עצמי ,ברכיי נוגעות בעיניי, והדמעות זולגות ללא סוף, הן בוכות על אכזבות וכישלונות, על אהבה לא מוגדרת, על אהבה שנאבדה, על הרצון לתת ,מול הקושי להביע את הרגש , אני הופכת לקטנה בכל רגע שעובר, עם שירי אהבה שמתנגנים ברקע אני צוללת לתוך עולם משל עצמי בועה אפלה של רגשות אשם,מי אני ומה אני ,והאם גם לי מגיע להיות משהו בעולם. אני רוצה לדעת לאהוב בלי לפגוע , ולדעת להיות נאהבת בלי להרגיש נטל ,רוצה לפרוח ולגדול ,אבל אני קטנה ומקופלת ועיניי כבר נפוחות ,והלב כמו מראה שהתנפצה לרסיסים, חשוף עד כדי עירום ,ואני לבד , בתוך החדר הזה, בתוך הבועה שייצרתי לעצמי, מתקרבת לעבר היציאה מגששת באפלה ,מחפשת קרן אור קטנה שתאיר תעלטה.

 

תגובות

viki.s / לבחורה המקסימה מלאו לך 30 ירחים ואת בגיל יפה להתקדם בחיים עלייך לאזור אומץ להרים את הראש כי אם את לא תעשי זאת אף אחד לא יוכל לעשות זאת עבורך / 09/08/2016 18:03
גלי צבי-ויס / אני קטנה ומקופלת / 10/08/2016 06:58
יום טוב צבי / קרן אור / 10/08/2016 08:28
חזרה ליצירות