היה קפוא
בחוץ גם הבוקר כשהוא שקל לפתוח את דלת המרפסת לרגע. דלת הזכוכית חרקה והכניסה
פנימה כפור והוא מיהר לנעול אותה. זה היה מיותר לבדוק את מזג האויר כשבחוץ אפרורי
כל כך. עיניו דמעו מרוב עייפות כשהוא ניגש אל מכונת הקפה הנוצצת והדליק את כפתור
החימום. העיתון של הבוקר נח כבר על מקלדת המחשב שלו, כנראה כי החדרנית נכנסה לנקות
את האמבטיה כשישן. היא ודאי הלכה כי הכל היה מבולגן כפי שנשאר בליל אמש. שיטוט
זריז בעיתון לא העלה אפילו חדשה טובה אחת : "שודד חמוש פרץ לחנות
במרסיי" , "סופות הקרח בצפון – רחוקות מלהסתיים", "מס ה- VAT עולה בכ-2%". זה היה החודש השני שלו
במלון הזה, והוא העריך שכנראה היה בין היחידים שאינם תיירים. אפילו כששכב על מיטת
הקפיצים, מכוסה בשמיכת פוך, שמע את הדיאלקט האמריקאי המעצבן הזה שנתקע באוזניו
שבוע אחר שבוע.
עלו בו
מחשבות לעזוב ולחזור לפריז, עיר מולדתו, ולעזוב את הכל לא פתור, אבל הוא המשיך
לחכות. הוא הדליק את האור באמבטיה ומרח קצף גילוח על הזיפים הדקים. תוך כדי גילוח
נשרפה המנורה והוא נאלץ לצאת יחף אל המראה הגדולה שליד המיטה. ברור שעדיף להיות
בבית, אמר לעצמו באותו רגע. אבל לא באמת היה מסוגל לוותר על השכרת הוילה שלו ברובע
השני שסיפקה לו פי ארבעה הכנסה ממה שעשה כשהתגורר שם ונדד מעבודה לעבודה.
דפיקה על
הדלת. "רק דקה!" השיב בצרפתית והזדרז לשטוף את שאריות הקצף מעליו. הוא
ניגב את הפנים במגבת ורודה עם מיקי מאוס חייכן ורץ להציץ בעינית. זה היה דודו ריצ'ארד
שבא להעיר אותו. בחוסר רצון הוא פתח לו את הדלת מבלי לשים חולצה.
"הנרי,"
הוא טפח על כתפו "בוקר טוב לך. שמח לראות שקמת לבד" ריצ'ארד אמר וסגר את
הדלת מאחוריו. "אני רואה שאתה מכין קפה. לך להתלבש אני אמזוג לשנינו"
"בוקר
טוב ריץ'" הוא אמר ולבש חולצה לבנה מכופתרת. "מה אתה מספר?" הוא
שאל בזמן שלבש חולצת טריקו לבנה ומעליה מקטורן דהוי.
"טוב,
הכל טוב אצלנו." השיב ומזג לשניהם קפה והוסיף לכל כוס קוביית סוכר קטנה
"אתה מתנגד לקפה של המקום כאן למטה?"
"לא,
אני פשוט חייב את הקפה ישר כשאני קם." הנרי התיישב על מיטת הקפיצים. דוד ריץ'
הגיש לו את הקפה והמשיך "טוב לך כאן במלון שלנו, הנרי?"
"כן.
תודה רבה. זה נתן לי שפע זמן לעבוד על הרעיונות האחרונים שלי."
"כמובן,
אני מבין שהמוזה לא קיפחה אותך השבוע?"
"תודה
לאל, הכל מתקדם נהדר." הוא גיחך במבוכה.
"מצויין.
יש לך הערכה מתי הפרוייקט יהיה גמור?"
הוא חשב
קצת וענה "בקיץ של השנה הבאה לכל המוקדם". לא היה זה משמח לשקר, אבל חשש
שאם יגיד לריץ' שכל הכתיבה שלו הגיעה למבוי סתום, הדבר יצור בעיות מיותרות.
"זה
לא," הדוד ריץ' פתח ואז נעצר "זה לא רע, אבל מדוע אתה חושב שזה ייקח כל
כך הרבה זמן?"
"קוד,
יש הרבה מאד קוד לכתוב בשביל האפליקציה," הוא זרק לאויר והשתתק.
"אה
כן. אה, הנרי," הדוד נראה חסר סבלנות "יש גבול למשך הזמן שאני אוכל לתת
לך להתגורר כאן. במרס שוב נפתחת עונת התיירות."
הנרי הנהן
והרכין מעט את ראשו. "כמובן"
"תעשה
משהו, אמ, נוסף עם עצמך. אם לא בשבילי, אז בשביל אמא. חסרים לנו עובדים בפארק ואתה...ג'ורג'
מוכן לתת לך צ'אנס נוסף בעבודה כאן."
"אני
אשקול זאת" ענה כי לא רצה להגיד לא.
"מצוין"
אמר הדוד וקם ממקומו. "אני בסך הכל רוצה שתעשה את אמא שלך גאה. תתחשב בה קצת
עם כל מה שהיא עברה. אני מבין שקשה לך לראות אותה במצב הזה, אבל אולי הגיע הזמן
שתתבגר." אמר במעט הומור כשהתקרב לדלת "מחכה לעדכונים". הוא טרק את
הדלת ופסע לעבר המעלית.
הנרי נתן
מבט חטוף במסך של המחשב – דף האינטרנט שהשאיר פתוח אתמול בלילה הכיל סרטון שלא
סיים לצפות בו אתמול והוא קיווה מאד שריץ' בביקורו הקצר לא הבחין בו. גם כיום
בגילו, ריץ' עדיין יכול לנזוף בו כמו שנוזפים בילד בן 15.
הנרי חזר
למראה הגדולה והקציף שוב את פניו כדי להשלים את הגילוח. כשסיים, נעל את נעלי העור
המחממות שלו ופתח את דלת המרפסת הקטנה.
קודקודי
הטירות הצבעוניות נצנצו לכיוונו וההמון הרב ששטף את הפארק באוף-סיזן פסע הלוך ושוב
כנמלים עצלות.
הטלפון
שלו צלצל. הוא ידע שזו כנראה אמא שלו ושקל היטב את האפשרות לבלות את השעתיים
הקרובות בשיחה איתה.
הוא
השתיק את הטלפון וטרק את דלת החדר. הנרי ירד במעלית ללובי ופסע היישר לכיוון
הפארק. גן העדן של הילדים, חשב לעצמו כשהתיישב על אחת המדרגות שהובילו אל שער היציאה
המהודר.
לאחר כמה
דקות ריצ'ארד הופיע שוב. הנרי חשד שהוא עקב אחריו.
"הנרי"
הוא הגיע מאחוריו וירד במדרגות כדי להישיר אליו מבט. "מצאתי לך משרה קצת יותר
טובה בפארק. אני רוצה שתיתן לזה עוד הזדמנות למרות כל מה שקרה. אני אתגמש איתך
היכן שצריך, רק תיקח. תעשה את זה בשביל אמא."
הנרי
הנהן. היה יתרון אחד גדול לעבודה בפארק, והוא ינצל אותו עד תומו.
"ושלא
יהיו לך רעיונות 'כאלה' בראש, בלי שטויות. אתה כאן כדי לשרת את הילדים ואת
המשפחות. אני מצפה ממך לעשות מאמץ ולהפגין אדיבות. בוא" ריץ' הציע לו את ידו
ועזר לו להתרומם ממקומו. הוא הוביל אותו קדימה בשביל הגישה לפארק.
ריץ'
סימן לסדרן שיפתח להם שער צדדי וכך השניים עקפו את תורי הכניסה העצומים לתוך הפארק.
הנרי
הריח באפו את ריח סוכר הצמר גפן המתוק, וכשנע קדימה נתפסו עיניו לצבעים של
הקרוסלות המסוגננות שגרמו לו לכאב ראש עולה ויורד.
משפחות
במעילים דקים חלפו על פניהם. הוא התבונן בהם - ילד אחד על הכתף ועוד שניים מכל צד
הולכים לצד ההורים. מאחוריהם היה זוג טיפוסי שהרומנטיקה עוד לא דעכה עבורו. הם
אחזו זה בזה בחוזקה – הוא כורך את ידו סביב השכמות שלה והיא מקפלת יד מאחורי
מותניו. הצפייה בהם עוררה בו בחילה.
הוא
וריץ' חלפו על פני דמויות פרווה של כלבלבים שלא היו לו מוכרים כלל והדוד עוד המשיך
ולקח אותם בין שני תורים משתרכים שהובילו לרכבות ההרים. הם המשיכו בהליכה עד
שנכנסו לבניין שעוצב בסגנון המערב הפרוע.
"הנה,
תצטרך ללבוש את זה." הוא שלף מאחת הארוניות את הבדים. "בגד לא מחמם ולא
מגרד"
"פיטר
פן?" הנרי שאל.
"כן
כן. אתה תעמוד בכניסה למתקן ותשמח את הילדים. אני יכול לסמוך עליך, נכון?"
הנרי נשך
את שפתו ושתק.
"אם
אתה לא רוצה אני מחזיר את זה לארון ותשכח מהכל."
"לא,
לא." הנרי לקח את התחפושת ובחן אותה מקרוב. משחק עם החוטים ופורם אותם סיב
אחרי סיב כשריץ' לא רואה.
"זה
במידה שלי בכלל?"
"כן,
בוא תמדוד ליתר בטחון?" ריץ' הכווין אותו לחדר ההלבשה שלשמאלם והנרי המיר את
בגדיו בחולצה ובמכנסיים הירוקים ושם את הכובע המחודד.
"הנה
הלו"ז שלך, וההנחיות להתנהגות בפארק, עם ההורים ועם הילדים. אתה כבר אמור
להכיר את הנהלים." ריץ' הגיש לו פתק לבן קטן עם פירוט המשמרות המפוצלות שלו.
ארבע שעות בבוקר ועוד ארבע שעות אחרי הצהריים.
"יש
לך חצי שעה להחליף את מיכאל, הפיטר פן השני. ותזכור- אדיבות ובלי שטויות!"
"בסדר"
הנרי השיב.
"טוב
מאד. המון בהצלחה. אני אולי אבוא לבקר היום. תעדכן אותי איך היה" ריץ' אמר
ופסע החוצה מהמסדרון הארוך שבו עמדו.
הנרי
הודה שהבד היה נעים ללבישה. בד שיחמם אותו בשלג, אבל לא יחנוק יותר מדי. הנעליים
היו קצת לוחצות, אבל כשהוא משך את העקבים לאחור, העניין לא היה מורגש יותר מדי,
וריץ' בכל מקרה יוכל להביא לו זוג חדש מחר, אם לא יפוטר עד אז.
הוא עצר
לקחת טייק-אויי של ארוחת צהריים זריזה בפלאנט הוליווד, כי לא היה לו די זמן לחזור
עד למלון והרגיש מטופש למדי שהסתובב בתחפושת הזו, אפילו שאנשים רבים היו מחופשים
כמותו. הנרי אכל בזריזות בלי ליהנות באמת מהאוכל.
בהנחיות
היה כתוב "המתקן – טיסתו של פיטר פן" והוא הלך דרומה לכיוונו.
לכל אורך
הדרך וגם בזמן המשמרת הקטנטנים כרכרו סביבו. הוא אפילו לא טרח להסוות את ההבעה
העצבנית. 'מעניין עוד כמה זמן אחזיק כאן לפני שאשתגע', חשב לעצמו.
"אני
רוצה להצטלם איתו!" צעק ילד בלונדיני קטן ואחותו הצטרפה לשאגות "תעשו
לנו תמונה" של השניים.
הנרי שתק
ואיפשר לילדים לעמוד לצדו. "מעצבנים" סינן מבין שיניו והתעלם מהחיבוקים
שהרעיפו על רגליו.
"סליחה,
אתה יכול לשנות פוזיציה? כן, אממ, אולי בפרופיל תעשה כאילו אתה עף?"
הנרי
התעלם מדבריו.
"שמעת
אותי?" טפח אב קירח בגיל העמידה על כתפו של הנרי והמשיך לפזר הוראות באנגלית
אמריקאית, המבטא השנוא עליו בעולם.
לאחר
שתיקה ממושכת שנייה, כשראה שהאדם לא מתכוון להניח לו ושדיבוריו יכולים להימשך
לנצח, הנרי אמר לו בלחישה "אתה יכול לקפוץ לי"
האיש
נרתע והתרחק במהרה וגם משך אחורה את שני ילדיו. "כן, כנראה שאתה רוצה מאד
שיפטרו אותך, אבל אל תוציא את זה עליי אדוני! אתה כאן כדי לתת שירות, אבל נדמה שגם
את זה אתה לא יודע לעשות."
הנרי
השיב בחיוך מעושה קטן וכיסה עם ידיו את אוזניו. האב הזדרז למחוק את התמונות שצילם
בפלאפון בזמן שבנו צעק עליו "אבא, לא!!"
"קדימה
תומאס" פקד עליו האב בקול רם "אמרתי שהולכים מכאן, אז הולכים"
להנרי לא
הייתה דקה לנוח במהלך המשמרת מכיוון שעוד ועוד מבקרים התגודדו בדרך למתקן והשתעממו
כשחיכו שעות בתור . כולם רצו להצטלם איתו.
בין
המצטלמים והילדים המעצבנים שביקשו חתימה, הייתה אישה נאה בגיל העמידה. היא חייכה
אליו והוא ראה בזה אות לפתוח איתה בשיחה.
"למה
באת לכאן לבד?" שאל.
"אני
באה כל שנה." אמרה באנגלית קלוקלת. "אני מדנמרק. היית מצפה שאני אקח
לכאן את הילדים שלי אבל..."
"אבל
מה?"
"נו,
אתה מבין." אמרה בלי לפרט "נהנים ממה שאפשר."
הנרי לא
הבין וגם לא היה לו איכפת. משהו בגזרה העגלגלה שלה היפנט אותו. הם הצטלמו יחד עוד
תמונה, ועוד תמונה והיה נדמה שהיא נהנית בחיקו ומעריכה את החמימות שבה עטף את
גופה.
"נו
כבר? כמה זמן?" צעק לעברם תייר בעל מבטא שהנרי לא זיהה.
הוא
התעלם ממנו.
"באיזה
מלון את?" דרש הנרי לדעת.
"סנטה-
פה" חייכה.
"מתאים
לך שפיטר פן יקפוץ לביקור?"
"רק
בתנאי שהוא מגיע דרך החלון" השיבה לו בשנינות. "זה מספר החדר שלי" היא
כתבה על פתק ונתנה לו.
"אני
אגיע אחרי המשמרת," אמר והיא גיחכה ולא ענתה. רק נעה לתוך רכבת ההרים.
הנרי חזר
לעמדתו בכניסה למתקן.
"אבא
אני הולך להצטלם איתו!" צרח ילד נוסף והנרי נתן לו לעמוד לידו עד שהתיירת
נעלמה מטווח הראיה ואז הפנה לו את הגב במכוון.
השעה
הבאה הייתה משעממת גם כן. משפחות, זוגות ותיירות זקנות שלא נראו לו כלל. הוא הופתע
שלמרות כל איומי ההורים שיתלוננו עליו, עד כה אף אחד לא בא לקחת אותו משם.
איזה יום
מבוזבז. חשב לעצמו כשהגיעה השעה חמש והתור המשתרך בכניסה למתקן רק התעצם והגיע עתה
עד לאוהל הקרקס שמדרום אליו. הוא התחיל לסרוק את התור שוב וראה משפחה עם חמישה
ילדים, אב ובן, קבוצה מאורגנת של בית ספר יסודי, ומאחוריהן שתי בחורות חייכניות.
כשהתקרבו
אליו הוא קיווה שהן תבקשנה תמונה איתו, אבל הן התעלמו ממנו והוא הזדרז לצעוק.
כגודל הסיכון, כגודל הציפייה.
"היי!
בנות, מזכרת מפיטר!" הוא התחיל להתקדם לעברן בזמן שחיכה שיסתובבו.
הן חייכו
וחזרו אחורה כשהמנומשת מביניהן שלפה את הפלאפון שלה כדי לצלם אותם.
"תודה
רבה" היא אמרה לו לאחר שצילמה.
"בנות,
היום בערב אני לוקח אתכן לארץ לעולם לא!"
"בדיחה
יפה." אמרה אחת מהן.
"אני
דווקא אשמח אם תעשה לי סיבוב בפארק." אמרה השניה "קייט את לא חייבת
להצטרף אלינו."
"אני
אולי אתלווה." אמרה השנייה.
"אני
נמצא במלון דיסנילנד. זה המלון הורוד בכניסה. תפגשו אותי שם, בואו נגיד, היום
בתשע? הפארק עצמו יהיה סגור, אבל יש הרבה מאד דברים אחרים שתוכלו לראות."
"טוב"
השיבה המנומשת. "נתראה."
הוא
העביר את שאר המשמרת במצב רוח מרומם. הפעם כשיפוטר זו תהיה הפעם השנייה והאחרונה
ללא ספק, אבל לפחות ניסה ועשה את המקסימום לנצל עד תום את המעמד ואת הכוח שהקנתה
לו התחפושת.
בשבע
בדיוק הוא הגיע למלון סנטה פה וביקר בחדרה של התיירת. רק אז הסכימה לגלות לו ששמה
קתרינה ואפילו סיפרה לו איך נלקחו ממנה הילדים שלה.
היא
חייכה אליו ושאלה "איך בחור צעיר ויפה כמוך רווק?"
הוא חייך
והסתכן בתשובה שעשויה להכעיס אותה עד מאד -
"אני
לא".
