פופקורן טיים - חלק א

תום כל חייו אהב חטיפים, היה הוא מתגנב לארון הסירים במטבח. וברחש פותח אותו, מגניב את ידו פנימה לתוך הארון וממנו מוציא את השקית. את הצ'יפס והבמבה היה משאיר בצד, מה שכל היה חפצו אליו היה שקית הפופקורן להכנה מהירה במיקרוגל. בשקט, מבלי שאף אחד בבני המשפחה היה שומע, מכניס את השקית למיקרו ונשאר בצד עד שהיה שומע את אחרון גרעיני התירס הופך לפופקורן ממולח עם חמאה.

כך עברו להם עשרים שנה ותום כבר אינו נער מתבגר שחוזר באמצע הלילה מיציאות סהרוריות, אלה כבר תום בן 28 , עובד באחד ממפעלי הממתקים הגדולים שנמצאים בארץ, ובאיזה מחלקה שמו את תום? כן, במחלקת הפופקורן הנצחית. תפקידו של תום היה יחסית מורכב כי הוא לקח על עצמו אחריות של מנהל קו אבל בתנאים של אחרון העובדים, לא היה אכפת לתום מהכסף שיכל לעשות אילו היו מעלים לו את שכרו, כל מבוקשו בחייו היה להיות על הקו כשבידו שקית פופקורן חדשה שמריחה טוב וחיוך של עונג מרוך על לחייו. כן, בחור צנוע היה תום, לפעמים צנוע מידי. לא משנה כמה בכירי המפעל היו מביאים מחפירים את תנאיו של תום הוא היה מקבל את זה, לא משנה כמה פעמים הבוסית שמעליו, לנה, הייתה מעירה לו ומערערת לו את הביטחון תום היה סופג את זה וממשיך הלאה. לא משנה כמה פעמים צוות העובדים היה מגחך עליו מאחורי ראשו וגם מלפנים תום לא היה מחזיר אלה רק שותק ואוכל ובולע את הפופקורן שבידיו בחנק רב. לא היו לו הרבה חברים, גם הוא לא היה צריך, כאמור תום לא היה הבחור הזה שמתחייב לדבר ולהיות דומיננטי בכל רגע נתון, אלה הוא היה יותר מתחבר לשקט שבתוכו, היה נותן להשפלות לעבור דרכו ומשמה הלאה. אך כן היה לו חבר אחד במפעל, זה היה אחד ממחלקת האריזה, אילן היה שמו. אילן היה בחור דומיננטי מאד ופתוח לחברה, לאילן היו הרבה מאד חבר'ה מצד אחד, אך חבר קרוב באמת בפעל, זה היה תום. כיוון שתום לא היה משחק את המשחק אז לאילן היה יותר קל להתחבר ולהיות פתוח אליו, גם כשהוא ידע מראש שתום לא בחור חברותי כל כך, לאילן זה לא היה באמת אכפת כי האופי חסר האופי של תום היה כל כך מושלם בשביל לאילן שאילן היה יכול לשבת איתו ולהוציא על תום את כל מה שליבו וראשו חפצים להגיד בלי שום מסננים.

אז נכון, אילן לא היה בדיוק הBFF  של תום אך זה גם משהו מלהיות לבד לחלוטין כי גם תום יכל מפעם לפעם להשחיל לו מילה, לא שאילן באמת היה מקשיב, אך לתום זה היה הכל, כי שפל חברתי יותר מזה תום כבר לא יכל לרדת, במיוחד כשהוא היה דלוק לחלוטין על אחת מן עובדות הקו שלו, מיקה שמה, שערה מלא הקוקיות השטניות וגומות החן שלה היו מרסקות את ליבו של תום. אופייה היה רך וגמיש וידעה היא מיקה לתקשר מצוין עם כל צוות המפעל, גם אם לפעמים היו לה התנגשויות כאלה ואחרות עם מנהלי המפעל היא, מנגד לתום, לא הייתה יוצאת פראיירית אף פעם. מידי פעם הייתה מרימה את ראשה ורואה איך תום עובד במרץ בקו, עוזר לכולם בלי לשאול שאלות, לא מברבר בשכל ולוקח את הכל "בקלות" יחסית שכזו. היא הייתה מחייכת אליו מעמקי ליבה, אך אף פעם לא הייתה עושה איזה צעד כמו לצאת איתו לארוחה, גם בגלל שתום היה יותר מידי רכרוכי בשבילה אך זה לא הסיבה, הסיבה היא בגלל שאילן והיא מהצד היו מתנשקים. תום לא ידע על כך, וגם אילן לעולם לא שיתף אותו בכך למרות שתום היה מפציר בו מידי פעם לפעם, בעזרת עיניו, שהוא הרוס למיקה על התחת. אילן היה רואה את זה בברור, כי תום לא היה בדיוק הבחור שיודע להסתיר, וזה היה מדליק את אילן יותר ויותר לראות איך תום מפנטז על מיקה כל החיים ואיך הוא, ברגע אחד, לוקח אותה לצד ומדביק לה נשיקה. מיקה לא הייתה עפה לחלוטין גם על תום, אך משהו בכריזמה שלו תמיד היה מושך אותה אליו.

כן, חיים לא חיים שכאלה היו לתום.

הוא היה נשאר גם עד שעה ואפילו שעתיים אחרי כולם בקו, מנקה אחרי כולם את העמדה, כחלק "חשוב" מאד בתפקידו ככאילו מנהל קו אך בפועל עובד כאחרון של אחרון העובדים.

ערב אחד, בעודו מקרצף את רצפת הקו, ברקים נשמעו מבחוץ ובדיוק הוא דשדש בתוך שקית הפופקורן שלו מחפש את 'פופ' אחד קטן נהייתה הפסקת חשמל במפעל וכל האורות כבו. תום לא ראה דבר כמה דקות עד שאורות החירום התחילו לפעול, וגם אז לא ראה באמת טוב כי הן קטנות והאירו נקודות במפעל. הלך תום לחפש את ארון החשמל, שלפתע עוד רעם חזק נשמע בחוץ, הרעם לא היה אופייני כלל וכלל מכיוון שהחודש הוא רק ספטמבר ובדר"כ הסתיו החורפי יותר מתחיל באמצע אוקטובר. אך תום לא חשב על זה יתר על המידה אלה רק הלך לחפש את ארון החשמל, מה שהוא לא ידע שהברקים האלה לא היו סתם ברקים.. אלה משהו שהוא קצת מעבר..

הלך לכיוון ארון החשמל והאיר את הדרך בעזרת הפנס של האייפון שלו, כשבדרך משהו נתקע לו ברגל, האיר את הדבר שנתקע וראה שזה קופסא גדולה שבתוכה הרבה שקיות פופקורן שמחכות רק להיכנס למיקרוגל, והנה תום, הבחור הטוב, רוצה לעזור להן להגיע ליעוד שלהן. חשב לעצמו תום ואמר שעל הדרך שהוא הולך לארון החשמל הוא יחמם לו איזה שקית במיקרו, אך מצחיקול שכמותו, הוא לרגע טעה ושכח שהמיקרוגל זקוק גם הוא לחשמל, וכשהוא נזכר בזה לפתע האורות נדלקו והחשמל חזר למפעל. הוא תיאר לעצמו שבטח המזג האוויר ההזוי שבחוץ גרם להפסקה חשמל הזו אך הוא לא תיאר לעצמו שהתשובה האמתית הייתה כלל וכלל באה ממקור אחר, המקור הזה היה הינו כוכב שביט מסתורי שהשרפה שלו באטמוספרה הובילה הוציאה ממנו את מה שהיה כלוא כל מליוני השנים האלה, והמשהו ה"עבמי" הזה נפל על גג המפעל של תום, נכנס אל תוך רשת החשמל וקיבל ממנה אנרגיה מחודשת. באותה העת תום היה לבדו במפעל, חוץ מהשומר שבחוץ, בידו הוא מחזיק את שקית הפופקורן, ניגש למיקרוגל בחדר האוכל, פתח את דלת המיקרו, הניח את שקית הפופקורן בתוכה, סגר את דלתה, כיוון את הטיימר והחל להפעיל את המיקרו ובאותה השנייה, החוצן הנוזלי שהיה בתוך כוכב השביט שנכנס למפעל ועכשיו הוא בתוך רשת החשמל פלש לתוך המיקרוגל של תום, והאור במיקרו החל להיות צבעוני, תום לא הבין וחשב שזה קשור לאריזה המיוחדת של הפופקורן החמוץ מתוק שהוא הכניס, אך הוא לא ידע שהחוצן נכנס אל תוך שבבי הפופקורן שלו.

המיקרוגל פסק, תום פתח את דלת המיקרו, הוציא את שקית הפופקורן, פתח אותה באיטיות בשביל לא לקבל כוויה, והדים חמימים יצאו ממנה ושטפו את פניו. הפופקורן לא היה לבן כבדר"כ, אלא צבעוני. תום כלל חשב שזה כתוצאה של הפופקורן המיוחד, הוא לא תיאר לעצמו את אשר הולך לבוא מעתה והלאה.

הכניס תום את ידו לשקית והחל לזלול את הפופקורן שבתוכו שוכן החייזר הגמישי. "זה הפופקורן הטעים ביותר שאכלתי בימות חיי!" חשב תום וצהל בליבו בתמימות חיננית וסיים תוך שלוש דקות את כל השקית. אך לפתע תום הרגיש מסוחרר מעת, וגם בחילה קצת עלתה בו, ראשו התחיל לכאוב ופניו הפכו אדומות. הוא לא ידע מה קורה לו, הוא לא ראה את התהליך הגנטי שקורה לו עכשיו בתוכו, איך החייזר מהפופקורן נכנס לתוך תאיו של תום ומשנה את כל המרכיב הגנטי של תום למשהו אחר.. למשהו אחר שעוד לא נוצר אי פעם. ואז תום התעלף ארצה.

"תום תקום" וסתירה קלה נגעה בלחייו

פקח תום את עיניו בעדינות וראה במעורפל את דמותה של לנה, "מה קרה?" שאל ועדין היה מעורפל "מצאתי אותך זרוק על הרצפה" ענתה לו לנה "מזה?" שאל ובא לעמוד על רגליו אך הוא רעד ונפל ארצה שנית "לא אל תקום" אמרה לו לנה, "הזמנתי כבר אמבולנס" המשיכה "אין צורך!" ענה לה בישירות הרגילה שלו גם כי חוץ מזה שהוא הרגיש באמת מעורפל הוא הרגיש די טוב, אפילו קצת קופצני "לא לא לא אתה לא עומד, אחרי זה אתה עוד תתבע פיצויים אם יקרה לך משהו, אני מעדיפה שנמתין לעזרה.." ככה השיבה לו לנה אך לתום זה לא אכפת והוא נעמד על שתי רגליו ברגע, קצת נעזר בשולחן אך ראשו מורם. לנה לא אהבה את זה, אבל אמרה טוב, ושחררה את תום למנוחה כמה ימים בביתו, אף שתום לא אהב את הימי מנוחה בבית, הוא היה זקוק לעבודה הזאת גם מכיוון שהיה אדם בודד בחייו הפרטיים, הוריו התגרשו שהיה בגיל צעיר והוא היה גר תקופה בצעירותיו עם אמו אשר מצאה לה גבר חדש מתורכיה ועזבה איתו לאירופה וגדל את ילדיהם החדשים, ואביו היה שיכור מאוס שהיה פקק עצבים כל חייו ולא היה נעים לתקשר איתו ולו ולתום היסטוריה לא נעימה של מריבות ועלבונות חסרי שחר. חברים בחייו הפרטים גם לא היה, והוא היה גר בדירה שכורה עם שותפה מבוגרת וסטלנית, מרטה שמה, שהייתה מנסה את כל סוגי הסמים הקיימים והייתה עושיה מסיבת חלופי זוגות אצלה כל ערב בחדר. מרטה הייתה בת ארבעים-ותשע, מבוגרת מתום בהרבה אך התקשורת בניהם הייתה רגועה מכיוון ששוב פעם, מרטה הייתה סטלנית גמורה והיא לפעמים לא הייתה בטוחה בשמו של תום והייתה קוראת לו לרוב קים, או דן ולפעמים גם "אתה" ולפעמים הייתה מאבדת את זה לגמרי וקוראת לתום בשם שלה ולא הייתה זוכרת מה היא רצתה להגיד לו, בגלל זה לתום היה קל, יחסית, לגור ולהסתדר עם מרטה שסך הכל הייתה בן-אדם טוב המקבלת את רחמי החברה.

חלומו של תום היה לצאת מהמשבר של חייו, כישורים רבים לא היו לו, ועזרה מהסביבה גם לא. לכן העבודה במפעל החטיפים במחלקת הפופקורן הייתה נחמתו הגדולה, והיחידה. לכן תום התבאס מאד כשידע שעכשיו הוא צריך להיות כמה ימים ללא תעסוקה כלשהי ולשקוע במרירות. לפחות היה לו הרבה פופקורן בבית, וגם בעצמו, וכרגע הוא לא ידע זאת אפילו