"גם רובוטים יכולים
כעוס?" שאל אותי הילד, הכנסתי עוד קצת קורנפלקס לפי והנהנתי לו בחיוך כשאני
מסתכל עמוקות על גב אריזת הדגנים, כמתעניין בה יתר על המידה. "וכשהם כועסים,
הם יכולים לפגוע?" המשיך בשאלתו, "אולי" השבתי באותו מבט
"אולי מה?" בלעתי את חתיכות הקורנפלקס האחרונות בפי, ישרתי לו את מבטי,
ואמרתי "כבר הם פגעו, והצילו, באותה המידה." "אז זה בסדר?"
הוא שאל "בסדר מה?" "בסדר שאסע עם חברי החדש מנחם?" הבטתי
בילד "מי זה מנחם ואיך זה מתקשר לשאלה ששאלת אותי?" "מנחם הוא חבר
רובוט חדש שלומד בכיתה שלי, הוא הגיע יחד עם משפחתו הרובוטית מאיזה אי שהיה תחת
הכיבוש של 'לולגלג' שנים רבות, אתה יודע.. שמה הוא נולד-" "כן, כן מכיר
את הסיפור" קטעתי את הילד, "ועכשיו מה, הכיתה שלכם מעורבת?"
"כן, אנחנו הכיתה הראשונה בבית – ספר, שהיא כיתה מעורבת של אנושיים ושל
רובוטים. פרויקט חדש. ואז מנחם הרובוט הגיע.. אתה יודע שבכלל אפחד לא ידע שהוא
רובוט עד שהמורה לא הקימה אותו והציגה אותו?? הוא מזה מגניב!" אמר הילד
"וגם מדליק?" שאלתי אותו "מה זאת אומרת?" השיב "מדליק,
עם האצבע.." הילד ערער תחילה ואז פקח את עיניו כנזכר "כן! מהאצבע הוא
יכול להוציא אש כמו מצית, זה מזה מצחיק! אז בבקשה תרשה לי לנסוע עם משפחה שלו. גם
רון ואפרים מצטרפים, אתה יכול לדבר עם ההורים שלהם על זה!" הילד אמר ואני
הסתכלתי עליו. ראיתי את עיניו החומות דבש פורחות כשהוא מדבר על זה. אחח כמה שהוא
גדל מהר, שיניו כבר בחלקם הגדול בשריות, אפיו נהיה צר, עורו שזוף מהשמש האביבית
ולחייו סמוקות. "לא-" "למה לא?? קטע אותי בחיפזון " "-לא נראה לי שתהיה בעיה, אני יעשה כמה
בדיקות ומבחנתי זה-" "יש!" קרא הילד וקם מהשולחן והתחיל לדבר עם
חבריו בעולמם, אני נותרתי במקומי והמתנתי שהשולחן יפנה את עצמו כמו שהבטיחו
בפרסומת.
נכנסתי במכונת הזמן ועברתי טרנספורמציה
לציפור דרור.
עפתי דרך הנהרות, בגבעות עברתי טרנספורמציה
שנייה לחפרפרת ונכנסתי לתוך מנהרה תת קרקעית באדמת ההר. שמה היו מי תהום, שנית
עברתי טרנספורמציה לשפמנון וצללתי במעמקי מי התהום, עד שראיתי את האונייה במצולות.
נכנסתי דרך החלון הקבוע. ראיתי את תיבת האוצר, עברתי טרנספורמציה למפתח. עכשיו
הגיע החלק המסובך ביותר, לסובב את עצמי ולפתוח את האוצר. תזכור תזכור, 'אחת ושתיים'
חזקים שווים שבעתיים על מאה אלף לא יעילים. כך הרגשתי את כל הכוח בעצמי ואחת –
שתיי..ם קול פתיחה נשמע והתיבה וכן התיבה. חזרתי להיות שפמנון ופתחתי בעזרת ראשי
את תיבת האוצר. שמה היה זהב רב ללא רבב, גם יהלומים היו במבחר. אך לא רק בשביל זה
באתי, באתי בשביל התיבה עצמה. עברתי טרנספורמציה למיליוני דגיגים, כולנו החזקנו
בפינו מטבעות זהב, והרמנו את התיבה על גבנו ועלינו במעלה מי התהום ליבשה. אחרי שכל
הדגים ירקו את כל הזהב והיהלומים החוצה וגם את התיבה, חיבקתי את התיבה, וחזרתי
לזמן הרגיל. "יפה!" אמרה ברוריה
כשחזרתי והביאה לי מגבת ושוקו חם "זה לקח לך זמן משוער של 90 דקות," היא
מצמצה ועינה הפכה סגולה, העין שלי הפכה אדומה, והודעה מחשבון הבנק שלי שהכסף על
העבודה נכנס, לאחר רגע קיבלתי הודעה מהלב, הוא אמר לי שנכנס הברזל ועוד סנטימטר
לגובה ופני הפכו ליותר אסטטים ממה שהיו
"אז מחר באותה השעה," האישה אמרה
לי, הנהנתי קלות ויצאתי מהמימד .
ליוויתי את הילד לחניון, הייתה המולה מסביב.
טוב, ככה זה ביום ובשעה הזו של השבוע, הוא מפוצץ. אנשים נכנסים וחוזרים ממוחות
ועלומות כאלה ואחרים. הילד עזב את ידיי ורץ לשני חבריו שהיו כמה מטרים מאתנו
"טוב אז פשוט תודיע לי מתי להתחבר שוב!" קראתי אליו והוא וחבריו כבר
נעלמו בתוך ה-three-tree-phone-Connection"" שזה בקיצור ובעברית "תיתפוק", בדיוק המערכת קיבלה
עדכון שמאפשר לאובייקט הביולוגי לשלוח הודעה בפייסבוק לפני שמגיעים ולא צריך את כל
הטררם המחשבתי הזה. שלושת הילדים נכנסו לחלון האקוונטי ונעלמו לחופשה במוחו של
הרובוט יחד עם משפחתו הנראית סימפטית. (אתה יודע שאין דבר כזה רובוט סימפטי - אבל
תמשיך להתעלם מהוראות היצרן) לחצתי בעצמי על ריענון והייתי תוך מינוס דקה קצרה כמו
חדש. תאי הגזע שלי התנקו, איתם רשת העצמות, אחריהם הוורידים, תאי הדם האדומים
והלבנים, האיברים (החיוניים), הראייה שלי התחדדה ופני הסמיקו קלות. אני חדש.
ואז הפסיכולוגית שלי הגיע לביקור, אני חושב
שכל פעם שאני רואה אותה משהו בי מתבלבל, אני רואה את עצמי יושב במרכז החדר האדום,
כשאני והיא מביטים בי וחוקרים אותי לעומקו ולגופו. לפעמים אני יוצא לעשן ג'וינט
באמצע אמסטרדם לכמה דקות בזמן שהיא מדברת איתו על דברים שהוא לא רוצה שאני אשמע,
ואז אני חוזר כשאני ממש מסטול ומדבר אליו בצורה תקיפה וגם מקיא מידי פעם על כל
החדר ועלי שיושב באמצע ועל הפסיכולוגית ואז נרגע, מתיישב בפינה והכל ממשיך רגיל. "אני רואה שאתה
משתמש בו רבות," אמרה לי והסתכלה עלי שישב במרכז מולה. "אני מנסה לשלוט
בו אבל הוא לא מקשיב לי אף פעם," השבתי לה "מה עם העלומות המקבילים, אתה
מסונכרן איתם?" שאלה אותי הפסיכולוגית ובאותו הרגע יצא זבוב ממנורת התקרה והתחיל
לנוע במעגלים ואני הסתכלתי עליו, מהצד. הזבוב התעופף לו ללא הבחנה בחדר, נכנס
לאוזנה של הפסיכולוגית, הסתכלתי עליה מהצד בתמהה אם הולך לקרות לה משהו, אך לא,
הזבוב פשוט יצא מהאוזן השנייה שלה, עף לכיווני ונעצר מול פניי. אני הסתכלתי עליו,
זה היה זבוב בית רגיל ושחור "ואיך עולמך?" שאלתי אותו, ונכנסתי לו דרך
האוזן והכל קקה, הכל סביבי מריח טוב כמו שוקולד חם. כל החדר נראה כמו גוש חרא ענק,
שמריח כמו שוקולד חם, והמרקם, כשאני נזכר בכך, טעים אפילו יותר ואז לפתע העולם קרס,
פקחתי את עיניי וראיתי את ידה של הפסיכולוגית מולי כשהיא מאוגרפת, היא פתחה את כף
ידה והראתה לי את הזבוב המת בידה.
"אז איך, מסונכרן?" שאלה אותי
עוד פעם ואני הבטתי על העלי שיושב בכיסא באמצע החדר. כמה פתטי בן אדם יכול להראות
מהצד.
השנה 2052 כבר עשור, התותחים הגרעיניים של
המעצמות מופנות זו על זו כבר עשור, יממה אחרי שהמלחמה החלה ובכל העולם התפוצצו 400
פצצות אטום שמחקו אותנו ואת הירח החזירה רקמה אחת חייה את הזמן לאחור ביממה ואז התבשר
לאנושות שבגלל המלחמה שהייתה לא יהיה יותר ניתן להמשיך את הזמן קדימה, ואין כבר
צורך בשעונים יותר כי הזמן תקוע מעתה והלאה על שנת 2052 לנצח בכדור הארץ. אף אחד
לא ידע מה לעשות עם קונפליקט הזמן אבל מה שכן הרעיון שהיה בגרסת "בטא"
עד אז קרע עור וגידים, וכולם גם הסכימו ולא הסכימו איתו פה אחד. קסדות המציאות
המדומה, מטריקס, איך שלא תקרא לזה, שיצא לאוויר ולא בוצע בו שימוש עד כה חוץ
ממשחקים ופורנו עלה 100 רמות והאנושות הבינה שמעתה יוכלו היצורים החיים האינטליגנטים
שבכדור הארץ לחיות בזמן מלאכותי בתוך עלומות מציאות מדומה ומאז הבלאגן האמיתי רק
התחיל ולא התחיל להתחולל
