נכנסתי במכונת הזמן ועברתי טרנספורמציה
לקיפוד, בן שיחים עברתי, וכיווצתי את גופי כשבא איזה מזיק לעברי. אחר כך עברתי בן
מעבירים קטנים ממתכת באיזו גינה כלשהי, והגעתי לגדר. עברתי טרנספורמציה לחתול פרסי
וקפצתי ללא הבחנה בן הגדר לגג בית קרקע העשוי מעץ שצבעו האדום התקהה והלכתי
באלגנטיות לארובה. עברתי טרנספורמציה לעכבר וירדתי במעתה הארובה עד שהגעתי ארצה.
שמה, יושב לו בכורסה עבה בסלון, גדול בממדיו יחסית לעכבר שאני עכשיו, האיש. והאיש
בעל כרס גדולה, ספרון מונח על בטנו, עיניו עצומות ומשקפי קריאה מונחות עליהן. נראה
לפי העליות והירידות של בטנו שישן שינה הגונה ועמוקה. וגם לא האחרונה, בתקווה
בשבילו. עליתי על ברכיו ומשם תפסתי עד לפניו, תפסתי בפיו את משקפי הקריאה שהיו על
עיניו והפלתי אותם ארצה ועברתי טרנספורמציה למשקפי הקריאה שלו. עכשיו נותר לי רק
שהאיש יפקח את עיניו, וזה זמן המתנה, ולצערי הזמן בממד הזה לא לטובתי שכן יש לי
פחות משעה לגמור כאן את העניין ולשוב אך
הזמן עובר כאן מהר. חשבתי על זה, המשימה
שלי היא העתק של קרנית העין המזויינת שלו.
קרן שמש שהגיחה מהחלון בשעת בן הערביים פגעה
בנו והעלתה בי רעיון. הסטתי את קרן השמש לכיוון הווילון בסלון, ומקדתי אותה עליו,
לאחר כדקה עשן החל לצאת מהווילון ועד מהרה אש החלה להתלקח
השמן חרחר לנוכח העשן באפו והרגשתי איך טעם
העשן המחניק מתחיל לעורר בו את הכרתו. ורידי פניו לרגע גדלו, וברגע חיש אחד פקח את
עיניו ואת אישוני עיניו צלמתי. האיש קם בתרומה כשאני עליו ונגש לחלון ביתו וברגע
הזה השלתי את עצמי מעיניו והפלתי עצמי ארצה, כף רגלו הענקית באה שלא במכוון למערוך
אותי אז עברתי טרנספורמציה לעכבר כשהמשקפים על פניי והתחלתי לרוץ לכיוון הערובה
כשאז לא הצלחתי לזוז כי משהו החזיק לי בזנב ולא שחרר אותי והתחלתי להתרומם באוויר.
זה היה השמן, מחזיק אותי מול פניי ומגרד בפדחתו, הוא אינו מבין מה קורה כאן אבל לי
אין זמן וגם אני לא אמור לספק הסברים שכן כל דבר אחד שכזה יפגע לי בשכר, אך האיש
מחזיק לי בחוזקה בזנב ועקב לכך אינני יכול לעבור טרנספורמציה ליצור אחר. השמן הרים
אותי מעל ראשו ופתח את פיו כמי שבא לאכול את ארוחתו ואני השתוללתי אך נזהרתי שלא
להפיל את המשקפים לפיו. הוא קירב אותי לפיו ואני חוץ מלנסות ללא הצלחה לשרוט
ולנשוך אותו לא הצלחתי לעשות דבר, חוץ מדבר אחד שלא רציתי להשתמש בו עד לשלב הזה
לא יכולתי לעשות דבר. אך כשאין ברירה, אין.
שלחתי את הקוד הSOS בתת הכרתי ורגע אחרי
כשכבר הרגשתי את מזג שיניו קול ניפוץ זכוכית נשמע. ינשוף ענק וחום הגיח, שרט את
פניו של השמן בעזרת תפריו, תפס אותי ברגליו ומשך אותי מידיו ומשם, דרך החלון, עפנו
החוצה במהרה. אך כשעפנו נפלו המשקפיים מעיניי ונפלו בגינה שלו "רגע המשקפיים
נפלו!" קראתי לעבר הינשוף "תעזוב אותי!" קראתי לו, הוא הסתכל עלי
והנהן. כשהוא עזב אותי באמצע השמים עברתי טרנספורמציה לחתול הפרסי ונפלתי ארצה על
ארבע כפות רגליי ורצתי במהירות למשקפיים שהיו קרובים לפתח ביתו, תפסתי אותם בשיניי
ובאתי לברוח כשאז פילח את האוויר קול ירייה, הסבתי את מבטי לכיוון הירייה וראיתי
שהינשוף עבר טרנספורמציה לשריון והשמן עם רובה ציידים מכיוון אלינו בידו ועשן יוצא
מקנו. עברתי טרנספורמציה לדוב גריזלי משוריין ובאתי לקרוע את גופו של השמן אך המגן
תפס אותי "אין לנו זמן לזה" אמר, הוציא מכונת זמן, ורגע לפני שהשמן יורה
עלינו עוד ירייה חזרנו לזמן הרגיל.
אידיוט. אידיוט! אידיוט!! אני צועק על בועז
ודחפתי אותו ממני, "למה לא נתת לי לקרוע אותו?!" בועז רק הסתכל עלי
וחייך חיוך צר. שערו השטני היה מבולגן וגופו המאסיבי התנשף ובכבדות "עבודה
טובה בועז," אמרה האישה לבועז ותפחה על כתפו והסתכלה לאחר רגע עלי, משכה מידי
את המשקפיים והמשיכה הלאה כשאני רואה שהתשלום עבור העבודה שלי ירד ב15 אחוז.
"היי!" אני קורא לה "הורדת לי 15 אחוז על העבודה??" "כן,
לפי החוזה," השיבה האישה בקרירות "חוזה בתחת שלי!" השבתי בכעס מהול
באדישות "כמעט נהרגתי שם!" "אתה מכיר בסיכונים" אמרה והסתובבה
שנית "לא את לא תסובבי ותתעלמי ממה שיש לי להגיד על החברה המזויינת
שלכם!" הרגשתי שהוורידים שלי במצחי מתנפחים ובועז מהצד אמר לי
"תרגע" "אני לא יירגע יא אידיוט" החזרתי לו "טוב, בוא
אחרי למשרד" אמרה לי ברוריה והתקדמה, עשיתי לבועז אצבע משולשת והתקדמתי אחריה
במסדרון. דלת המשרד של האישה הייתה שקופה, כך גם החזית והקירות והרצפה. המשרד היה
ריק על כל מתכולתו, האישה הכניסה את התג שם שלה למכשיר שבצד פתח משרדה וברגע כל
המשרד היה מאובזר מרצפה עד שולחן עד למחשב על למנורת התקרה המעופפת שלה. צבעו של
המשרד נהפך לבן וגם תמונה משפחתית של האישה הייתה תלויה. למשרד גם נוספו כיסאות
ומזגן על חימום, האישה התיישבה בצד שלה וסימנה לי עם ידה לשבת גם
"תקשיב!" החלה בתרומה "לצעוק, גם
אני יודעת! אז בוא דבר ראשון תנמיך את הווליום." אני רק בהיתי בה ולא אמרתי
דבר "אתה מפוטר, תן לי את התג שם שלך והפיצויים יגיעו לך בזמן, אין לנו מקום
פה לאנשים שמתנהגים בצורה כזאת כמו שלך." "בועז הזה-" "שום
בועז – " קטעה אותי " בועז הוא חברך-" "חבר.." נכנסתי לה
בין המילים "כן, רומן, בועז חבר. לעבודה ובכללי, חברך." "דיי
תפסיקי עם השטויות שלך, כאילו שלך יש חברים שאת יודעת מזה 'חבר'." ברוריה שתקה, גם אני. היא התיישבה על השולחן,
והקלידה מידע במחשבה "טוב רומן. אתה עכשיו עובר לכמה עולמות של מנוחה בבית
ואחזיר לך תשובה בנוגע להמשך העסקתך."
באוויר נוצר כפתור סגול שמורה על השהיית העבודה
"רגע מה?!" אמרתי לברוריה ברגעיי
האחרונים אך היא כבר לחצה על הכפתור.
ו נזרקתי.
כמה עלומות עברתי, והוצאתי בהם את כל
העצבים. העולם שבו אני בדרך כלל פורק את עוולותיי לגמרי זה עולם של 'מצרים
האנטיקה'. בו אני עובר בן כל הפירמידות ומחסל את כל הפרעונים מימיי קדם. כשאני
מסיים עם זה אני בדרך כלל עולה על חללית חייזרית שנמצאת שמה בסוף המסלול ועולה
לגרמי-השמים, בשיא עצבנותי אני לפעמים מתפוצץ בתוך השמש או מפוצץ את מערכת השמש
("ומה איתו? אתה מצליח להשתלט עליו?" ( שמעתי את הפסיכולוגית מהדהדת בראשי.
ואז נחתה עלי הרגיעה, סוף כל סוף.
עברתי לעולם 'הדונוטלואים' שמה כולם הם ויברציות
אינסופיות ושונות אחת מהשנייה של 'דונטלו' הצב מ'צבי הנינג'ה'.
נפגשתי עם דונטלו האורגינל, מרחוק ראיתי את
הבנדנה הסגולה שלו קרבה אליי.
"היי רומן!" קרא לעברי
"דונל!" השבתי לו וחבקנו זה את זה, ומשם הלכנו לשבת על פיצה. "אני
רואה שלא השתנת," אמר לי כשבאתי ללגום מהסודה שלי ובטעות מחצתי את כוס הקרטון
ושפחתי את תכולתה על כל המגש "זה
בסדר!" אמר וסימן כבר למלצרית דונטלה לפיצה חדשה ואחרי רגע היא הביאה לנו מגש
חדש וחם. "אז מה אתה מספר?" שאל
"פיטרו אותי מעוד עבודה ועכשיו אני
מחפש משהו חדש." אמרתי לו והוא סובב על אצבעו משולש פיצה "יש איזו עבודה
חדשה?" שאל "אנערף, אני רוצה משהו... משמעותי.." דונטלו הקפיץ את
המשולש לאוויר והכניס את כולו לפיו וכשבא לדבר מפיו יצאו חתיכות גבינה גמישה
"אתה יודע, אולי אתה אמור בכלל לסיים את הפרויקט שהיית עליו אז..."
"איזה?" שאלתי כי הייתי בכמה במקביל תמיד, דונטלו חיכה שנייה לבלוע את
החתיכה והמשיך - "נו, זה עם הכנפיים והרקדניות.." "אהה הפרויקט
הזה.. הוא כבר הוצף בבאגים שאני לא יודע כבר מאיפה .." "נו מה הבעיה,
אני יכול לסדר לך אותו," אמר לי דונטלו "תן לי את קוד הסי. די. קיו. של
הפרויקט ואני אתחיל לסדר לך את הבאגים" "באמת תרצה לעשות את זה בשבילי?
אתה יודע שזה הרבה "זמן" עבודה.." "תביא רומן, מה
אכפת'ך?" הסתכלתי על דונטלו בעיניים גדולות "עזוב, צב, לך תלחם בפשע
הכאוס שמתחולל סביבנו, אתה יודע שאנו במלחמה," "- כן, אנחנו במלחמה,
אינסופית, כי ככה זה מלחמה, ורוע? תמיד היה. זה משעמם אותי. תביא לי את הקוד שלך ואני
אסדר לך את הפרויקט." אמר דונטלו ואכל כבר עוד משולש בזמן שאני גם בלסתי כמה
"לא-"
אחד קטן יצא לי מפי "אנחנו נלך לשם
ביחד."
הוצאתי את התיתפוק, הכנסתי בו את הקוד ו 1 ו
2 ודונטלו ואני היינו בתוך פרויקט הרקדניות שלי ששמו: כנף בגרמי שמים. נעמדנו על
חלון מרובע שנטען ונטען וחוזר חלילה בצבע כחול ולא ממשיך הלאה "אתה רואה"
אמרתי לו, ודונטלו נגע במד הטעינה. "אממ אני מבין" אמר והוציא מאחורי גבו
את מטה העץ שלו, הסתכל עלי ואמר "אל תדאג" הרים לגובה את המטה והכה עמו
בחוזקה על משטח הטעינה, כשראה שדבר לא קורה החליט לעשות את אותו הדבר כמה וכמה
פעמים "מה אתה עושה?" שאלתי אותו "תכף תראה," אמר ואז הכה עוד
פעם אחת בחוזקה ולפתע משטח הטעינה החל להיסדק "אתם הצבים... זר לא
יבין.." אמרתי לו ודונדטלו חייך, משטח הטעינה נשבר לחלוטין ואנו נפלנו במורד
הפרויקט לתחתית משטח העבודה הווירטואלי, הוא היה כחלחל, ובלגן היה שטף אותו בכל
הכיוונים. מלא איברים של הרקדנים שהיו בתהליך תכנות וטרם הקוד המלא שלהם נכתב היו
זרוקים ללא הבחנה בכל מקום, כנל גם גרמי השמים שכתבתי ובהם הירח, נגה, מאדים, כדור
הארץ והשמש וגם כמובן החור השחור. כולם היו שמה, גם חצי כתובים, לא הצלחתי לכתוב
אותם עד הסוף בגלל כל הבאגים שערבבו לי את כל הדברים ביחד. רגל של רקדן בתוך השמש שרבע ממנה בכלל הירח,
בהרבה גפיים אחרים היו מפוזרים החור השחור נגה ומאדים וכדור הארץ שכל פעם גדל גדל
והתכווץ החליף צבעים והתפוצץ.
"וואי,
איזה בלגן, אפילו אפשר לומר כאוס של ממש, נוצר לך פה" אמר דונטלו "אני
יודע, הבאגים האלה תקעו אותי לגמרי פה. פתע כל המייצגים הגדולים והקטנים כאחד, כמו
התעוררו והתחילו לקוד קידה ולרקוד נשף שיישמתי בהם, ובאז ברגע אחרי הם התחילו לבצע
את ריקוד הברבורים. "תגיד" אמר דונל "זה הצעדים שלך?"
"כן, אני הרי הייתי רקדן כוראוגרף עד תקופה מסוימת, עוד שהיה בה זמן.."
ואז הרגשנו שנינו משב רוח חזק מלמעלה, הבטנו שנינו, ואילו היו הן, ענקיות, צחורות
ואפרוריות, מוציאות מעצבן אבק קוסמי "הכנפיים" אמר דונטלו "כן,
הכנפיים." משב הכנפיים היה חזק והעיף
אותנו באוויר "זה לא אמור להיות ווירטואלי??" אמר דונטלו כשהוא מחזיק
חזק במקל שלו "אני יודע! אמרתי לך! הבאגים פה הפכו את העולם על סדרו!"
אמרתי לו כשאני תופס בגופו בשביל לא לעוף מהרוח ואז הרגשתי רטט בעיני, זה היה
מהפייסבוק. הילד הגיע ואני צריך לקחת
אותו. אמרתי לדונטלו שיישאר פה בינתיים
וינסה לסדר את הבאגים המשוגעים כי אני הולך למימד העולם לקחת את הילד ואחזור.
"קח את ה'זמן' " השיב לי דונטלו
ואני עברתי מימד
