התחנה בה אספתי את הילד הייתה 'פסולסקי'.
הגעתי ובאתי לקראת הילד, הוא היה נראה מיודד מאד עם חברו החדש הרובוט, המשפחה
הרובוטית שלו הייתה בקרבו "מנחם?" שאלתי לשמו "כן" ענה ולחצנו
ידיים, מצחו היה גדול במקצת, עורו היה שחור, ובעיניו גוון של זיקוק דינור "נו
אז איך היה בחופשה?" שאלתי את הילד והוא סיפר את סיפורו ומעלליו לפרטי פרטים
"יפה יפה" השבתי לילד "שלום" נגש אליי אביו של מנחם הרובוט
"רומן," אמרתי לו "מוסטפה" השיב לי "שמעתי עליך
רבות," המשיך מוסטפה אביו של מנחם הרובוט, אחיזת ידו קשה וכבדה, עורו מוקה,
גובהו כמו שלי שזה בערך מטר 84 ושערו השחור אפרו מנופח "מקווה שרק דברים
מעניינים," השבתי לו "כן, מאד. כמו לדוגמה שאתה.." אמר והשתנק לרגע
"לדוגמה שאני מה..?" שאלתי "אתה יודע. ה ו ל ו ג ר מ ה
חזיתית"
אני חייכתי קלות והסתכלתי בצדי עיניי על
הילד ששיחק עם חבריו סביבנו "נכון.." השבתי לו ושלבתי ידיי. "וזה
מצוין, יתכן שתהיה לי עבודה מעניינת להציע לך במידה ותרצה בזה כמובן.."
"אה.. יש לי עבודה..- " "-תקשיב," קטע אותי "זה משהו עם הרבה מאד תגמול ואתגר.. יש לך 'זמן'
עכשיו לדבר על זה?" "זמן? זמן אין לי בשפע.. אתה יודע.." "אוי
נכון," הסמיק קלות מוסטפה הרובוט "אז בוא נדבר על זה עכשיו, אבל רגע.
צריך מקום טוב בשביל זה" אמר. הסתכלתי על הילד "@#$% אני ומוסטפה אביו
של חברך קופצים לדבר. בינתיים תחזור לעולם הבית שלנו." אמרתי לילד והוא הנהן
לחיוב, אמר שלום לחבריו, והשתגר לתוך ראשי ועבר לבית. "אוקיי, אז עכשיו
אפשר," אמרתי למוסטפה. מוסטפה הנהן לחיוב והכניס אותנו לעולמו שלו.
רוח
חזקה פגעה בראשי, וכל פעם זזתי ממקום למקום, הייתי יושב אבל לא יכולתי לזוז מהמושב
וכל רגע הייתי בעליות ובמורדות והזזות בלתי פוסקות לימין ולשמאל לצדדים ואחורה
ולקדימה. "מזה??! איפה אנחנו?!" שאלתי את מוסטפה "היי.. היי רומן
אל תדאג, אנחנו בסך הכל על רכבת ההרים הכי גדולה שנבנתה אי פעם בהרי האלפים
"ודווקא
לפה שיגרת את השיחה?!" "זה חשוב מאד" ענה לי כשהרגשתי את הלוע שלי
עולה "המיקום, של השיחה הזאת, חשוב מאד. שלא יצוטטו לשיחה השיחה הזו,"
"יצטטו? למה שמישהו ירצה?!" "כי הג'וב שאני רוצה להציע לך מסווג
מאד. והלוקיישן הזה הוא מהיחידים שמאובטחים מקצה לקצה" אמר מוסטפה כשאנחנו
היינו באמצע סיבוב אקורדיון מטורף ברכבת ההרים "טוב, תקשיב אין הרבה זמן אז
בוא אסביר לך ואחר כך תומר את דעתך," אמר רומן ואני הנהנתי
"כשהייתי ילד," התחיל מוסטפה
"רציתי לשכוח הכל. רציתי לברוח מהכל. מזה שאני רובוט, מזה שאני לא יודע מה
לעשות עם גורלי. מזה שנולדתי שונה בן שונים. הרגשתי שאני שונה מאד. בסביבתי כולם
הציקו לי, לא תמיד דברו איתי. הייתי הרובוט השונה ביותר גם במובן של מי שאני כי
איך שבנו אותי - ולזה אני אחזור איתך אחר כך," אמר מוסטפה ושתק לרגע "אז
עשיתי מעשה. לקחתי פטיש גדול, וחבטתי איתו כמה פעמים בראשי והתעלפתי במטרה לשכוח
הכל ושאני אקום אני יוכל להתחיל את הכל מההתחלה. אז דפקתי לעצמי את הפטיש הענק
בראשי וכשעשיתי את זה, התעוררתי מחובר להרבה אביזרים ובאמת זיכרונותיי מימיי קדם
הוסרו ממני ושחכתי ה כ ל כולל הכל והתחלתי את 'חיי' מבלי שהזיכרונות מפעם יציקו
לי. כך התקדמתי ומצאתי את עצמי עובד בתור מפעיל מכונות שיגור אוטומטיוירטואליות עם
פצצות אטומיות. זאת הייתה תקופה של מלחמה ואנחנו היינו ביבשת 'לולגלג' שפעם הייתה
בשליטת, כידוע לך בטח, גוגל. "כן," אמרתי למוסטפה והוא המשיך "
'אבל למה אתה מספר לי את כל הדברים האלה' אתה שואל עצמך עכשיו. אז אומר לך, אני
מספר לך את כל זה הדברים האלה כי לא השתנתי באמת. אולי שחכתי את כל העבר, אבל כל
הדברים המוזרים שהייתי חושב עליהם צפים לי בתוך הכרתי שמדעני הטבע הביוני הטמיעו
בי. ארורים יהיו!" אמר ואגרף את ידו "בטח אתה חושב עכשיו 'איזה מסכן'
" אמר לי מוסטפה אבל תאמת חשבתי על עצמי, שאני מסכן ומסתכן פה באיזה משהו
שעדיין לא מובן לי. "סיפורך באמת קשה וסובך. אבל איפה אני נכנס כאן לתמונה
ואיך זה מתקשר לג'וב בשבילי?" שאלתי אותו "אני רוצה שאתה תהיה הפסיכולרוג
שלי" אמר לי מוסטפה "שאני מה?" שאלתי אותו "פסיכולרוג.
- פסיכולוג של רובוטים" חזר על דבריו מוסטפה ואז קבלתי הודעה מדונדטלו
"רומן. הבאגים כמעט שמופו כולם. יש לי
פה עוד עבודה קלה. קוובאנגה." כתוב בהודעה
"אני אתגמל אותך בחמש מילימטר גובה,
ותשעים אלף שכר לפי המדדים של עולמך. לפגישה." [עזוב, זה גדול עליך. הרובוט
הזה. הוא רוצה רק לנצלך] "אבל זה לא פשוט. המשיך מוסטפה, "בשביל שתוכל
להיות הפסיכולרוג שלי תצטרך לעבור טרנספורמציה לבורג BQ לבן בתוצרת המדיום מספר 3
בתפזורת אלכסונית ואז להתברג לקצה ראשי. זה כמובן במידה ותרצה ולא תהיה לי בעיה
להשיג לך הרשאה בשביל זה, זה סודי לחלוטין כי אני עובד ועבדתי בהרבה עבודות עם
סיווג קפיטלי מחמיר. רק שתבין את רמת ההצפנה והאבטחה." מוסטפה שקט לרגע ואני
רק הבטתי בהמשך המסלול של רכבת ההרים הגדולה ביותר שקמה אי פעם. הנוף היה ירוק
ולבן, האוויר הצח נספג כמו הסנפה לראשי ובדרך של רכבת ההרים יש הרבה מאד פיתולים
שהיא עוברת תוך כדי נסיעה, לא פוסקת אף לא לרגע דל ועוברת את כולם ברגע, הלוואי וגם
אני הייתי כך, חשבתי לעצמי. ואז ככה,
באמצע של כל השיחה, הפסיכולוגית שלי הגיעה
לביקור פתע
אבל הפעם לא עברנו לעולם שלה אלה שהיא
הגיעה לעולם שבו אני ומוסטפה היינו, והתיישבה מלפניי ברכבת ההרים. את הפסיכולוגית
אף אחד לא יכול לראות מלבדי כך שזה לא המפריע לי יתר על המידה שהיא הופיעה לי ככה
סתם לפתע פתאום, כמו תמיד.
"רומן," אמרה "אני רואה
שאתה נמצא פה באמצע התדיינות רצינית עם מר 'רובוט' – " "-מוסטפה"
אמרתי לה "כן?" הוא השיב "לא לא התכוונתי אלייך," אמרתי לו
"אז למי?" הוא שאל והפסיכולוגית שלי הסתכלה עלי בענייה הענקיות בעל
האישונים החלקלקות והאדמדמות, מחכה לראות מה אבחר לומר למוסטפה
"OK" יצא לי מפי אליו
והוא הרים גבות "מה כן? זאת אומרת, אתה מעוניין?" "כן" השבתי
לו כשאני מביט אל תוך ענייה המכשפות של הפסיכולוגית שלי ולה חיוך קטן נפלט מהקנה
אליי "מתי תוכל להתחיל? מבחנתי כמה שיותר מוקדם כך עדיף,"
"עכשיו!" אמרתי לו באסרטיביות "מה עכשיו, עכשיו?"
"כן." אמרתי לו והרגשתי שאני עושה לפסיכולוגית שלי דווקא, שתראה כמה
שאני יצור וירטואלי דפוק.
"אוקיי, אז אתה מוזמן לחדור
לראש," אמר לי מוסטפה והביא לי את קוד ההרשאה לבורג המיוחד שלו וחדרתי לתוך
ראשו המתכתי והמלאכותי.
