זה היה, זה קרה, וזה יקרה תמיד.
"אתה יודע דונטלו.."
"שש.." השיב וסימן לי עם אצבעותיו המלבניות לחכות דקה. אבל אני המשכתי,
"אתה יודע, אם הם היו יודעים אז בשנות האלפיים המוקדמות את האמת על Nasa ועל העניין עם החייזרים,
ואלוהים. יכול להיות שהיום הדברים היו נראים אחרת.." דונטלו הפסיק את תפילתו,
נזקף גבוהה וקפץ במקום. "אני תמיד חשדתי," לי הוא השיב וקיפל את כלי
הזהב שלו והכניס אותם לכיס. "כן, אבל מי ידע שזה מה שהנצרות כל הזמן הזה
תכננה, באופן אירוני. היהודים תמיד צעקו אלוהים אלוהים והביטו לשמיים,"
"כן גם המוסלמים" דונטלו אמר "כן, גם הבודהיסטים, אך הקטע הוא
שהיהודים והמוסלמים בכלל לא חשבו על הנצרות ונס"א בכיוון הזה. כל הזמן אמרו: נס"א
.. נסא מחפשת בסך הכל עוד כוכבים ברקיע ומערכות שמש מעניינות ומתכננת את הבית השני שלנו כאשר הם.. אנחנו, בני
– האדם לא יוכלו יותר לגור בכדור הארץ אם השמש תשמיד אותנו או כל אסון טבע בקנה
מידה עולמי.. יהיה לאן לעבור.. – " "כן אה – " השיב לי דונטלו
"מי היה מאמין שזה בסך הכל קונספירציה של הנצרות שלעולם לא היה מדע.. זאת
אומרת היה תמיד מדע אבל הכל תמיד היה 'דתי' זאת אומרת אלוהים.. רוחני.. באמת.
ושהנצרות שיגרה את הלוויינים שלה לשמים תחת מעטפת של 'נסא' אף אחד לא חשד שיש פה
רקע דתי בכלל.. כולם אמרו להפך.. נסא וארה"ב ותחנות החלל שלה שמה הם מדעיות
ואתאיסטיות לחלוטין. והמדענים בכלל לא מאמינים בנשמה כי לא הוכיחו אותה.. ובסך הכל
כולם היו 'רב-כוכב' והשם מדע נועד לתעתע באמת שהם כל הזמן היו חייבים
להסתיר."
"האמת היא שיש אלוהים ושיש דתות שהם
בתחרות והנצרות פשוט התפללה ישר מהחלל החיצון ישר לאלוהים ובכך הוא שמע אותם הכי
ברור והכי ראשונים. ואז כשהמוסלמים והיהודים ועוד נוצרים אחרים שלא שיערו שזה מה
שהם עושים- עלו על זה- והתחילה מלחמת עולם שלישית אבל הנוצרים כבר היו בקשר כל-כך
קרוב לאל שכשהמלחמה קרתה הוא פשוט החליט לעצור את הזמן בצורה הפשטנית שלו ולעצב את
הזמן לצורה אחרת. למה שנקרא 'זמן מלאכותי'. של היום"
"נכון מאד" השבתי לדונטלו
"ואז כל הרעיונות המופשטים של בני-האדם, בן אם הם היו ביזארים לחלוטין ובן אם
הם היו דיגיטלים או סתם חסרי צורה, יכלו להיות אמתיים באמת. כמוך, דונל.."
"ולכל אובייקט, גם דומם גם חיי וגם אם הוא סתם שרבוט של ילד קטן על דף. יכול
לקום לתחיה ולהיות אלוהים של עולם שלם משל עצמו. הוא יכול להיות בו מלך מצד אחד,
ומצד שני הוא יכול להגיע לכל העולמות של כולם, איפה שהזמן המלאכותי בדיוק נשבר,
"הטרמינל," אמרתי "כן, כדור-הארץ שאלוהים ברא, ולהיות 'רגיל' ממש
לרגע. וכולם יכולים להיפגש והוא האל היחיד עלינו ומביא את מרותו במקום הזה." "ואנחנו
ישר חודרים וממשיכים הלא לעוד עולמות של עוד אובייקטים ללא הפסקה וחלומינו זה לחזור לגור בתחנה המרכזית
המזוהמת, לכדור הארץ הרגיל. "
"לפחות עכשיו לאף אחד באמת אין ספק,
וגם למי שיש ספק זה לא באמת משנה כי הוא יכול לחיות את כל חייו בעולמו שלו שהוא
יצר ולא צריך כלל וכלל גורם אחר. ואינו תלוי בדבר. רק באלוהים, כמובן. שהוא הכל."
לאחר השיחה על מה שהיה 'כשהיה' דונטלו
הפעיל לי את המערכת של החלל החיצון שלי שעובד יחד עם התזמורת, הוא הראה לי כמה
באגים הוא תיקן וכמה זבל יש לי בסל המחזור שאני צריך לאחות ולחדש. אני התרגשתי
נורא, ושרתי גם עם התזמורת. אחר כך קבלתי קריאה באוזן. אמרתי להתראות לדונטלו,
שבינתיים חזר לעולם הדונטלו שלו וזה היה מוסטפה שקרא אליי. הוא רצה לדבר.
עשיתי טרנספורמציה למפתח המיוחד שלו,
וחדרתי לראשו הרובוטי של מוסטפה. ערמות של וירידים מעברי זרמים אינסופיים בצבע
ירקרק שהשתלב עם האדמומיות של מוחו של מוסטפה היו בכל פינה. הרבה כיסאות קטנים עם
שלדי ילד רובוט שמתכנתים את מוחו של מוסטפה היו גם בכל פינה. מידי פעם זיכרונות של
פילים ענקיים שהיו בכלל מהדי-אן-איי של אבות אבותיו של מוסטפה (שבאו מאפריקה) כמעט
מעכו אותי אבל תמיד חמקתי מהם. והיה גם הרבה ארוטיקה במוח הברזל שלו, הרבה ברגים
שנכנסים בתוך לוחות, הרבה 'פקודות' שמרחפות ולא רוצות שיגידו להם מה לעשות אך
קורצות לכל אחד, היו שמה. אפילו ראיתי פקודה אחת שניגשה לילד שלד רובוט שישב על
הכיסא ותכנת בשיא המרץ בצורה סקסית וישבה עליו והחלה לענג אותו. והילד שלד רובוט
לא יכל לעמוד בפיתוי, הפסיק לתכנת, והתחיל לעשות עם הפקודה הזו מלא חטאים
מעניינים..
הרבה שיגעון יש במוחו של מוסטפה, למרות
שעולמו שלו נורא רגוע ושלו.
מוסטפה ישב על הכס האדום באמצע כל השיגעון,
על אוזניו אוזניות גדולות ומיקרופון שיוצא מהם. אני התיישבתי מולו, לקחתי את
האוזניות והמיקרופון והלבשתי אותם עלי גם. "שלום רומן" אמר לי מוסטפה , "שלום
גם לך-" השבתי לו והחלפתי את אישוני עיניי למשקפי דיסטנס כהות. "על מה
תרצה לשוחח?" שאלתי
-" היום אצרה לשוחח על הילד," השיב
לי מוסטפה "הילד הרובוט שלך?" שאלתי
-"לא, הילד שלך" השיב לי
"מה תרצה לדעת על הילד שלי?"
-"למה אתה לעולם לא אומר את
שמו?" שאל אותי והביט בי בעיניים חודרניות אך השתקפות האישונים השחורים שלי
החזירו לו את הבעתו
"אך זה מתקשר לפגישה שלנו? אתה אמרת
שאתה רוצה לשוחח עליך, מוסטפה."
-"כן, אני יודע, אך תמיד סקרן אותי.
לדעת
ל מ ה"
"למה, זאת רק פקודה. אתה יודע."
-"אתה חושב?" אמר לי מוסטפה
"כן, אתה יודע. מתכנת שם לך את הפקודה
שאתה צריך בראש. ואילו רק הפקודה לבדה לא שווה כל ערך." השבתי לו
-"אני רוצה שתוריד את אישוני המשקף
שלך ותיתן לי להסתכל על עיניך כשאני משוחח איתך"
אמר לי מוסטפה
ואז הפסיכולוגית שלי הגיעה שוב, באה בצורת
פקודה עם כובע משולש, שהיא הולכת על שתיים.
גופה המופשט פרוותי ואישוני עיניה מבויתים,
היא מתקרבת אליי מצדו הימני של מוסטפה, מגיחה אליי עם ציפורניים שלופות, וניבים
מוכתמים. היא מסתכלת עליי בעיניים ולוחשת "אתה יודע שזה לא בשבילי." אני
אומר לה "יומן" ומוסטפה ממשיך להביט בי כמו שפן עכברים קטן : נכנסת
לקריז? הוא שואל אותי ואני מהנהן "מה
אתה חושב עכשיו?" מוסטפה שואל אותי ואני רק רוצה להסביר לו שכמו שאני
הפסיכולוג שלו הפסיכולוגית שלי גם ממולי "עזוב," אני אומר לו "רומן?"
הוא פונה אליי, אני חייב להיות אלייך כנה." מוסטפה אומר לי והפסיכולוגית שלי
צצה שוב פעם אבל ממש מאחוריי, בקולה שקיעה ובנשימתה זריחה היא אומרת
לי: אתה ורק אתהה,
-
אני רוח של זאב
אני שוקת לרגע ומביט במוסטפה,
מנסה להתכוונן על הדברים שהוא מוציא מהפה
-
אני רוח של זאב, תמיד הייתי
"אז תשאג עלי"
אני אומר לו ולא מתחפף לאחור
-
קודם כל תוריד את אישוניי השמש שלך
הוא אומר לי ואני מוריד אותם ומחזיר את
עיניי הרגילות. מוסטפה מוריד את האוזניות ונעמד מולי. הוא פושט ידיים מרים מכנסים,
יורד על שתים, מסתכל לי בעיניים ושואג
ורידי עיניו התנפחו ומתוכם דמעה ירדה למטה על
רצפת מוחו שלו והתאדתה כמו ספוג בחלל הפנימי שלו, גם מתוך מוסטפה התחילו לצאת
ברקים ורעמים ומסביבו חור שחור נפער. הסתכלתי על מוסטפה בבהייה מוחלטת, "רוח
של זאב" והכבדה החזקה של החור משכה אליה הרבה פקודות ומתכנתים ואפילו את
הפסיכולוגית שלי אף שהיא כלל וכלל הדמיה של העולם שלי, לתוך מוסטפה.
הכיסא שלי התרומם באוויר ונמשך גם הוא לתוך
חורו השחור של מוסטפה יחד איתי .
