אושוויץ (יוני, 1940 עד ינואר, 1945)
מאת
שרה סגל
יישובים היינו בקרון הרכבת צפופים מכורבלים, גופנו מיוזעים דבקים אלה
באלה. לבנו פועם. הפחד פורץ ממנו. איש צנום חסר חיות השעין את ראשו המט לנפול על
כתפי. האיש החזיק בידו פרוסת לחם שהלכה והתנדנדה עמו בקצב שעטת הרכבת על מסילתה.
האיש הלך וגסס. התבוננתי ברעב על פרוסת הלחם שיותיר אחריו. חיכיתי למותו שאז אוכל
לקחת ממנו את הלחם מבלי לגזול אותה מפיהו הרעב והמת. לאן דוהרת הרכבת? אני שואל.
מה יקרה לאלו שנשארו מאחור? בבית? בגטו? או במחנה זאמברוב? היינו כמיקרוקוסמוס רווי
דאגה, חרדה, בלבול ומצוקה. הסתכלתי לאחור, אל מחנה זאמברוב, שזה עתה נותר
מאחורינו. הזדעזעתי למראה שייריו וההרס שהשאיר אחריו. נפרדתי ברווחה מהאווירה
המחליאה ומחרידה של המקום, מנחילי הסירחון של דם באוש שהשאירו הנאצים עם פינויו.
הרגשתי חולי וחלחלה. אך את העתיד לבוא לא יכולתי לשער.
בתום שלושה ימי נסיעה - ב-20 בינואר, 1943 הוסרו המנעולים המסונדלים
מדלתות קרונות הרכבת והם נפתחו לרווחה. אויר קר נשף בחוזקה על עורפי ופני והסיר את
כורי המחנק שכבשו את נשימתי. בעוד הייתי מתנער מהצפיפות ומהאוויר העכור בו הייתי
שרוי, שמעתי צעקות Heraus!! -!! Heraus החוצה, החוצה. תוך הצלפות ומכות במטה חזרן דחפו אותנו שוטרי ס.ס.* מחוץ לקרונותיה המבעיתים של רכבת הטרנספורט, שהביאה אותנו, מעיירתנו
ויסוקה מזובייצק, ישירות אל מסוף ה"יודן-ראמפע" (מסוף היהודים). של מחנה הריכוז אושוויץ I. שלובי זרוע, נואשים, כהיי חושים, נזרקנו
מהרכבת אל לועו הפעור של המוות שארב לנו במחנה זה.
Auschwitz או "אושוויאנצ'ים." -
בשמה הפולני הייתה קודם למלחמת העולם השנייה עיירה שכוחת אל בחבל שלזיה ושכנה סמוך
לעיר קראקוב על גדות נהר הסולה - יובלו של נהר הוויסלה. במאה ה-19 היוותה העיירה
בסיס לקסרקטין של חיל הפרשים של האימפריה האוסטרו - הונגרית. בשנת 1940 סיפח הרייך
השלישי את הקסרקטין לידיו, ייעד אותו למחנה מתנגדי משטרו, לאליטות הפולניות,
לסוציאליסטים, לקומוניסטים ולשבויים רוסיים.
בראשית שנת 1942הפכו הנאצים את מחנה אושוויץ לגיא הריגה. בו נרצחו
כמיליון ומאה אלף יהודים. הוא היה מחנה הריכוז הראשון שהקימו הנאצים בפולין ואשר
פעל למשך הזמן הארוך ביותר (מיוני 1940 עד ינואר 1945). אושוויץ הייתה שיאה של השואה. היא נעשתה סמל בזיכרון
הקולקטיבי כבית
חרושת, לתעשייה המשוננת של המוות.
עמדנו בתווך ובמרכז עמד רופא, שלימים הסתבר שהיה ד"ר מנגלה.
נתבקשנו לעבור על פניו בצעידה אטית על מנת שיוכל לבחון אותנו מקרוב. מנגלה לא זז.
הוא רק הניע את אגודל יד ימינו והורה אותנו מי לימין ומי לשמאל. לשמאלו הוא ריכז
נשים ילדים וזקנים בקבוצה שנקראה גוש 7 שאנשיה נועדו למוות. מימינו ריכז הרופא,
שצמרר וזרע בנו פחד אימתני, את הגברים שכמוני היו צעירים, חסונים, וכשירים לעבודה
ובכך הוכרע גורלנו לחיים.
ממרחק
עוד הצלחתי לראות את אימי, דמעות מרצדות בעיניה, מתרחקת אל עובי המחנה, כששומרים
מלקים על ראשה, דוחפים אותה לעמוד בקצב הצעידה, הייתה היא הולכת ונעלמת ממני. עומדים על הרמפה בגוש 7,
ראיתי לפתע את אחיותיי, אבי, סבי וסבתי. גם אשתו של אחי מאיר ומשפחתה היו עומדים
עמם, כולם קרובים תומכים אלה באלה.
מסומר
לאדמה, מתבונן במשפחתי ההולכת ומתרחקת לא ידעתי את נפשי. לא יכולתי להעתיק מבטי
מהם. באחת בא הקץ על משפחתי הענפה והמפוארת. לפתע הרגשתי מקל חזרן מצליף על ראשי.
היה זה נאצי ארור ששלל ממני גם את רגעי הפרידה ממשפחתי. דמעות חנקו את גרוני, כתפי
רועדות מתייפחות. אז, לראשונה הבנתי ששלוש השנים הקשות, ללא נשוא, נופלים וקמים
חליפות, מסרבים להישבר, דבקים בחיים, היו לשווא. כאן ועכשיו יבוא עלינו הקץ. בתוך
20 דקות חלפו בעיני רוחי כל בני משפחתי. כנספים הם עמדו לנגד עיני.
טרם ירדה החשכה הבחנתי מקדם אותנו שלט עליו מתנוססת הכתובת
"העבודה משחררת" "Arbeit Macht Frei' לא הבנתי כוונתם שיערתי שכאן נהיה עבדים עד כלות כוחנו. תחנה
סופית לעבר השמדתנו.
קרן אור חודרנית הבליחה מעמדת מגדל שמירה עליו נכתבה המילה Posetekeete - עמדה והאירה על גדרות חשמל
כפולות שגובהן כארבע מטרים. פנסים זהרו ממגדלי השמירה והאירו על רדיוס של כקילומטר
זרוע בביתנים צרים וארוכים – מחנות המשנה הרבים שהיו זרועים על אדמת אושוויץ. לא יכולתי לראות את תחילתו או את סופו של המחנה.
הייתי סובב סחור סחור, חומת תיל עוטפת, חונקת אותי. סביבי משתרעים הרבה מחנות.
מחנות לאין קץ. בין כתלי המחנה נבנו 29 בתי עץ דו-קומתיים ארוכים שנודעו בשם
ה"בלוקים". הם סודרו בשלוש שורות. מאחר ואושוויץ נבנתה במקור עבור הצבא
הפולני – כל בנין נשא עליו מספר מואר היטב. רחובות נשאו שמות של דובדבנים ופרחים.
ראיתי שם שמים גבוהים ואפורים. מעבר לגדר שורה של יצורים שלא נראו
כבני אדם מהלכים כשידיהם כפותות, עיניהם כבויות. שלדים בגדלים שונים מכוסי עור
כקלף יבש וסדוק. כולם גלוחי ראש, גברים רזים עצמות הירכיים בולטים מחיקיהם
החלולים. לבושים בבגדים מפוספסים. כותנות
הפסים משוות אורך, מראה צר ורזה לגפיהם - יצורים מיובשים ללא הכרה עדיין נאחזים
בחיים. הם אינם מסוגלים עוד לגרור את עצמם אך נאלצים להמשיך ללכת. לחיי שפתיהם
כחולות ונוקשות. כולם נראים כאחד - פניהם זהים. מעיליהם הקרועים נטולי כפפות
מכוסים בכפור כחול. את המים הם שותים מקופסת
פח ישנה וחלודה. צפדינה דבקה בשיניהם. מנת הלחם הקשה נבלעת במהירות. אנשים כחושים
גרומים חיוורים אלה קרטעו כמריונטות מנסים להתאים צעדיהם אל הבריאים ע"מ שלא
יוסרו מהשורה. על מנת שלא ישולחו לתאי הגזים בטרם עת.
האנשים נראו כצללי רפאים כולם נכאים. איש גלוח כל כולו מעולם אחר המום
הביט בי. אחר, רצוץ גולגולת היה מוטל על השלג הצח שהלך והפך עכור ואדום. ילדים
ניפוחי כפן הסתובבו אנה ואנה הפחד פורץ מעיניהם. המקום נראה לי כעמק מצורעים.
מקמטי פניהם של האסירים ניבט הגורל היהודי. באושוויץ נחשבנו היהודים כרמשים.
חיסולנו לא נחשב אפוא לרצח בני אדם.
עיני בערו כגחלים. בקילוחים חמים זרמו הדמעות אל תוך גרוני. נשנקתי.
הייתי אחוז תזזית מערבולת התחוללה בבני מעיי. ידעתי שרק המוות יעשה אותנו חופשיים.
הייתי צעיר נמרץ ואופטימי לא הבנתי את אווירת הרצח, הרשע והמוות
סביבי. היכן ההגינות? הרחמים? או הטוב?
*ראשי תיבות של שויץ שטאפל – שלבי ההגנה. בתחילה הם היו המשמר האישי של
היטלר אך לאחר עלותו לשלטון היו הם אלה שהפעילו את מלאכת המוות. ארגון הס.ס. מנה
250,000 גברים אלימים חדורים באידאולוגיה הנאצית.
