הזונדרקומנדו - שיאה של הטרגדיה היהודית

חמישים שנים חלפו לפני שמסוגל היה למקה לדבר על הקורות אותו שם.  כל אותן שנים רבץ הסוד על ליבו ולא התיר לו לספר על כך לאשתו וילדיו – המשפחה שהקים בישראל לאחר ששרד את תופת עינויי אושוויץ. "פה לא מדברים על כך," הוא ענה לתחנוניהם לשתפם בטרגדיה שחווה.

היינו פלוגת הזונדרקומנדו  – Sonderkommando  - פלוגות העבודה המיוחדות של אושוויץ II - בירקנאו Birkenau) -) - יחידה מיוחדת, סודית ושמורה ביותר של שלוש מאות עובדי כפייה. עלינו הוטלה המשימה הבלתי אפשרית, השטנית, המפלצתית, הבזויה והשנואה מכל -  לסייע, להשתתף במנגנון ההשמדה הנאצי. לשתף פעולה בפס הייצור של רצח מתועש. עבודתנו הייתה קשה, משפילה רווית רגשות אשם על מעשים בלתי נסלחים אותם אילצו אותנו הנאצים לבצע.

הטרנספורטים מכל רחבי אירופה זרמו בהמוניהם - כעשרים אלף איש ביום. בחדר תת קרקעי הוצבה מלתחה שכונתה "זונדה" והיא שחמשה לחדר התפשטות - שם פשטו הקורבנות את בגדיהם לפני כניסתם לתאי הגזים. עלינו הוטל להכניס את הקורבנות לחדר זה. נאמר להם כי הם עומדים עתה לעבור הליך של ניקוי וחיטוי ולכן עליהם להתפשט מבגדיהם. היה עלינו לצפות במערומיהם של נשים וגברים. נשים עברו בדיקה בחלקים האינטימיים ביותר של גופן, הן היו מבוהלות התביישו במערומיהם. נשים חרדיות סרבו להתפשט בפני בעליהן. נאלצנו להביך אותם. התחמקתי מלהביט בעיניהם ולראות איך עד מהרה ינשוף על עורפם הבל המוות. שער ראשן נגזז ונועד לשמש לייצור גרביים לעובדי הרכבת הגרמניים ובטנה לנעליהם של צוותי הצוללות הגרמניות. הכל נעשה בשקט מופתי.

החורף היה אכזר כרוצח. החדר היה קר, הקור קרע בהם גזרים, הצינה העזה הרעידה את כל אברי גופם. הגם שהבינו את העתיד לבוא עליהם הם שמרו על כך בשקט מופתי. היה עלינו להימנע מכל קשר פיזי עמם, לסרב לתחנוניהם, לעיניהם הכבויות הריקות- לעיניים קמות, ולא לומר להם להיכן היו מולכים. אישה, שמורות עפעפיה סגרו על פניה, התמוטטה ונפלה. איש ס.ס. מיהר להשליך אותה לתא הגזים. תזזית, מערבולת אחזה בכל. הקורבנות נראו לי כצללי רפאים - כולם נכאים. הפחד פרץ מבין צלעותיהם, פניהם התכרכמו. לא יכולתי להסתכל למוות, שעמד לבוא עליהם כל רגע, בעיניים. הרגענו אותם כשיכולנו, ווידאנו שההליך יהיה מהיר ושלא תינתן לקורבנות שהות הרהור. כששאלו הנדונים למוות בחשאי היכן נמצאים בני משפחותיהם האחרים? נאלצנו לשקר. בשפת אילמים הרגענו אותם והבטחנו כי לא יאונה להם כל רע. בשום אופן לא גילינו לקורבנות מה צפוי להם. הן כי הייתה זו פקודה של הנאצים והן מרגשות חמלה. הייתי חסר אונים. הלוואי שיכולתי להיות להם עוגן הצלה בתוהו ובואו הזה.  כשנפגשתי עם עיניהם ראיתי שהם יודעים הכל. חשתי את הסערה שגעשה בתוכם. החמלה, הרחמים, קרעו את ליבי. אנשים בכו. חדר ההתפשטות היה לאי דמעות. עיניים גוחלות, קילוחים חמים זרמו מתוכן, בולעים את הדמעות אל תוך גרונותיהם. בעוד הם פוסעים לחדר הגזים, ידיהם שלוחות קדימה, הם היו כצללי רפאים – כולם נכאים מגששים באופל. לפעמים היו מרעישים. אש צעקות בקעה מתוכם. אך אלוהים לא יכול לשמוע אותם. בעודי עוסק במלאכה בלתי אפשרית האת נרצחה בי נפשי. ידעתי שרק המוות יעשה אותם בני אדם חופשיים. כך הובלנו אותם בשערי טומאה אל מותם האכזר מכל.

מעל ספסל שנמשך לאורך קיר הבטון של תא הגזים היו קבועים קולבים. לנידונים למוות נאמר כי עליהם לתלות את בגדיהם על קולב ולזכור את מספו. שכן, בתום תהליך הרחצה והחיטוי, כשיצאו מה"מקלחות," יוכלו לקבל את בגדיהם בחזרה. שלט מצביע על מרחץ פנה לתאי הגזים.

           דרך מסדרון שהוליך מחדר ההתפשטות הורדנו את הקורבנות במדרגות למרתף תאי הגזים ומולם מעלית. התור היה ארוך. חלק מהיהודים נאלצו לעמוד בקור ולחכות מחוץ למבנה. גופם רוטט רועד מקור, שיניהם נוקשות, עצמותיהם נחבטות אלה באלה. רגליהם היחפות קפואות, חסרות תחושה, היו עומדים על האדמה הקפואה שמצצה את לשד עצמותיהם מתחת לכפות רגליהם היחפות. בגבם היו חשים את הבל נשימתם של שלוש הצועדים מאחוריהם. הם היו מבולבלים, חושיהם הולכים מתכהים ומתאבנים. הליכתם פסיבית וכנועה, האימה חדרה לליבותיהם פנימה והכאב היה כאילו תלוי מחוץ לנשמתם. איש לא ניסה להתנגד. כאילו היו משלימים עם גורלם הם זרמו ללוע המלכודת. מחובקים הם הלכו הלאה בזרימה המונית אל תאי הגזים. הכנסת אלף איש לתאי הגזים נמשכה לא יותר משעה.

          דלתות תא הגזים היו עבות ומשוריינות. על מנת שהגז לא יגלוש החוצה טרקנו והברחנו אותם. דרך אשנב בגג שפיתחו כשלושים וחמישה סנטימטרים שפכו אנשי הס.ס. את גבישי הציקלון -  גז בצורת קוביות ירוקות. תוך דקות ספורות הלך שם דופק החיים ונחלש. לא עברו עשרים דקות לפני שכאלף איש נחנקו למות. כעבור כחצי שעה פתחו אנשי הגסטפו את הדלת האחורית של חדר הגזים. אנו גררנו משם את הגוויות והשכבנו אותן על גבן כשפניהם כלפי מעלה על מנת לאפשר לצוות "רופאי השיניים" – יהודים שעשו מלאכתם בעקירת שיני הזהב מהגוויות. לעשות את מלאכתם. לפעמים היו פיותיהם של המתים סגורים כל כך, נוקשים ומקובעים עד שה"רופאים" לא הצליחו לפתוח אותם וכלאחר יד הם הושלכו למשרפות כשכל שיניהם בפיהם. 

          כשפנינו מוגנים במסכות פתחנו אט אט את פתחי האוורור העליונים כדי לשחרר את הגז שנשאר. על הרצפה ראינו משהו שהזכיר אבני חצץ קטנות בצבע ירוק – שארית קוביות הגז. מאווררים הופעלו כדי להוציא מתא הגזים את האוויר החם הרווי באדי הגז. החלנו בפינוי הגופות. כאילו היו אוסף של סמרטוטים העמסנו את הגופות על אלונקות ברזל והעמדנו אותם בפתח מעלית משא עשויה מתכת - פתוחה ללא קירות. שם עמדו שנים מאנשינו ודחסו אותם לתוך המעלית פנימה. המעלית עלתה לגובה של שלושה עד ארבעה מטרים עד שנעצרה בקומת הקרקע. שם חיכו למתים הכבשנים. לפעמים היו הגופות עדין חמות, מפרפרות, עיניהם שקועות בארובותיהן. היה עלינו לחזור לחטא ולאוורר את התאים למען לא יחשדו הקורבנות הבאים כי משהו רע עומד לבוא ולהתרחש עליהם.

בישורת הקרקע פערו הנאצים תעלה אליה הזרימו זרנוקי מים. האלונקות נושאות הגוויות הושלכו לתעלה. הן הושטו והוצפו בזרם המים, דבר שעשה אותן קלות לשינוע. כך בנקל הם "שחו" אל לועם הפעור של הכבשנים. כל הליך ההריגה מרגע שהגיעו היהודים למלתחות ועד מותם ארך כארבע שעות.

אנו בצעו עבור הגרמנים את המשימות האיומות והבזויות ביותר. רבים מאתנו זיהו בין המתים את בני משפחותיהם. אז היה האסון גדול משאת. רק המוח הקודר ביותר, כשל הנאצי, היה יכול להגיע לגבולות סדיסטיים ומפלצתיים אלה. משימות אלו הקשו עלי ביותר -  פיזית ונפשית: לא עמדתי בריחות ובפחד הפיזי. קפאתי על מקומי. ראיתי נחשול של מוות אכזרי. סירבתי להאמין למראה עיני. לעיתים שכחתי שאני בן אדם. חשבתי שאני מת או בכלל צל נעלם בתוהו ובוהו. ללא שהות הפכתי ציני אטום לעצמי ולסביבתי. הייתי נתון בתוך מאבק יום יומי מתיש. היו בינינו אנשי הזונדוקומנדו שלא יכלו עוד לבצע את תפקידם, לא עוד יכלו לשאת את ההתעללות. אחדים איבדו את שפיות דעתם ואחרים שמו קץ לנפשם. אך אני המשכתי במלאכתי. וכי הייתה ליו ברירה? אך למרות שהייתי כנוע ומושפל החלטתי שידם לא תשיגני. הייתי זונדרקומנדו באושוויץ. עשיתי את כל הדברים שרק השטן יכול לעשות. השתתפתי בהליך המשונן של המתת בני עמי. שנתיים עברו עלי כשאני מוליך טרנספורטים של יהודים לתאי הגזים והמשרפות.