הזיכרון האחרון/ש.כהן
בדרך לשדה התעופה צלצל הטלפון. המספר של ערן הופיע על הצג.
נועם הפעיל את הדיבורית. הוא נראה מתוח מתמיד.
״כן ערן, מה קורה״? קולו של נועם רעד.
״אתה חייב לדחות את הטיסה״, אבא קיבל שבץ ״. דיבורו של ערן היה חד וברור.
היתה שתיקה . נועם וערן הם אחים תאומים , בני שלושים וחמש. נועם היה מנהל חברת היי-טק מצליחה בתחום הסייבר, בוגר הטכניון בהנדסת מערכות ותקשורת. את הדוקטורט בתחום הסייבר עשה בארצות הברית באוניברסיטת MIT . נועם היה בדרכו לחתום על חוזה של מיליונים עם חברה ידועה בניו-יורק.
ערן משרת בקבע , קצין בסיירת צנחנים בדרגת סגן אלוף. ערן תמיד חלם על קריירה צבאית , כשהתגייס נמצא מתאים לצנחנים. ערן נחשב לקצין מצטיין , קר רוח והשתתף בהרבה מבצעים עלומים שהשתיקה יפה להם.
שניהם היו גברים נאים מאד, תמירים, וגופם בנוי לתלפיות כמו פסל של אל יווני.
נועם נשוי ליונית כבר חמש שנים ויש להם את ליאם בנם בן השנתיים וחצי.
ערן נשאר רווק. השירות הצבאי גזל ממנו את כל האנרגיה למצוא זוגיות.
״מה קרה לאבא״? שאל נועם ועל פניו הופיעה ארשת דאגה.
״אירוע מוחי, פרננדז המטפל שלו שם לב להתנהגות מוזרה של אבא והזמין אמבולנס״
״באיזה בית חולים הוא״?
״באיכילוב״, הוא נמצא עכשיו במחלקה לטיפול נמרץ , בבקשה דחה את הפגישה בכמה ימים, תסביר להם , בטח הם יקבלו את זה בהבנה״.
ערן היה מאד תקיף .
נועם היסס לרגע לפני שענה לערן.
״תקשיב , אני מאד אוהב את אבא , אבל אי אפשר לדחות את הפגישה . האלטרנטיבה - ביטול העסקה וזה הפסד של מיליונים״.
״אתה יכול להישאר איתו עד שאני אחזור מניו יורק ? שאל את ערן כשידיו מגרדות את שער ראשו.
״אני בעוד חמש שעות יוצא לפעולה מבצעית סודית ״. לא יכול לפרט מעבר לזה״. ענה ערן , ניכר כי היה נרגש מאד.
״אוקי , אני אנסה לעשות משהו עם האמריקאים , אני חוזר לאבא עכשיו.
אבא במחלקת טיפול נמרץ. שמור על עצמך״. ענה נועם.
״תודה , אני אתקשר אחרי המשימה ״.ענה ערן.
נועם החליט לחזור לתל אביב . צלצל למזכירה שלו וביקש שתקשר אותו עם משרדי החברה בניו יורק.
ההסבר של נועם לגבי מצבו של אביו התקבל דווקא בהבנה רבה בניו-יורק, זה הפתיע את נועם .
נועם החנה את מכוניתו בחניון של בית החולים, קשה היה למצוא חנייה , כמעט כל המקומות היו תפוסים, המחנק והאור העמום בחניון הכבידו על נועם שגם כך הרגיש מועקה בעקבות מצבו של אביו. לאחר כעשר דקות של נסיעה בחניון מצא סוף סוף מקום פנוי . נועם החנה את מכוניתו ועלה מיד למחלקת טיפול נמרץ.
״סליחה , אני הבן של משה אברהמי . אפשר לדעת מה מצבו״. שאל את הרופא התורן של המחלקה.
ד"ר אברהם צור , הרופא התורן , גבר בגיל העמידה , קרח , לבוש בבגדים ירוקים ועליהם חלוק לבן. החזיק בידו את התיקייה של משה אברהמי.
״הוא הגיע במצב קשה מאד , יש כנראה פגיעה מוחית. כרגע הוא מונשם ומורדם ואנחנו מנסים לייצב את מצבו.
משה אברהמי , אביהם של נועם וערן עלה לארץ בילדותו מפולין מיד אחרי המלחמה . במסגרת עליית הנוער .משה איבד את כל משפחתו בשואה , בדרך נס ניצל . כנער בודד למד בפנימייה בה גם בילה את שנותיו הראשונות בישראל . משה היה גבר תמיר וחזק , לא בחל באף עבודה. עוד בצעירותו התבלט כנער חסון והתנדב תמיד לכל מטלה שהיה צריך לבצע בפנימייה. עם השנים התקדם במפעל הרהיטים שבו עבד והגיע לתפקיד של מנהל עבודה . בגיל 23 פגש את בלהה ילידת תל- אביב . האהבה ניצתה ביניהם ותוך חודשים ספורים החליטו להתחתן. נעם וערן היו פרי אהבתם. בלהה אשה נאה מאד גידלה את התאומים לתפארת והיא היתה להם למושא הערצה. לפני כשנתיים חלתה בלהה בסרטן ותוך מספר חודשים נפטרה.
מאז מותה של אשתו משה היה צל של עצמו . נועם וערן תמכו בו , ביקרו אותו , היו איתו בקשר יום יומי. אבל משה הפך אט אט לסיעודי. לפני שנה שכרו עבורו מטפל פיליפיני. פרננדז טיפל במשה במסירות רבה מאד. דאג לו כאילו היה אביו מולידו.
נועם נע הלוך ושוב במסדרון המחלקה , הרגיש אי שקט , ליבו ניבא לו רעות.
"נועם אברהמי, אתה הבן של משה? שאל הרופא בחלוק הירוק שיצא מחדר הניתוח.
"כן , ענה נועם.
"צר לי , נועם , עשינו את הכל אבל אביך לא שרד . הוא נפטר לפני כמה דקות". הד"ר דיבר בלחש, הוא הישיר מבט אל נועם.
נועם שתק . ניגש לרופא ולחץ את ידו.
"אני מבין , אני מודה לכל המאמצים שעשיתם". ענה נועם בפנים חתומות.
"פאק , זה היה חסר לי עכשיו, כל הסיפור הזה . הרהר נועם בינו לבין עצמו.
נועם צלצל ליונית אשתו.
"יונית, יש לי בשורה מצערת, אבא נפטר לפני כמה דקות." ניכר כי התאמץ לומר את המשפט, קולו רעד.
"תחזיק מעמד נועם" ענתה יונית ואז שתקה.
"מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?" שאלה.
"אני בדרך הביתה , כדי לסדר את הסידורים להלוויה"
"איפה ערן ? הוא יודע?" שאלה.
" לא הוא בפעילות מבצעית סודית" אני לא יכול ליצור איתו קשר.
"תתקשר ליחידה שלו, הוא צריך להודיע לו."
"אני אבדוק מה ניתן לעשות" . אני עכשיו בדרך הביתה .
"סע בזהירות" ענתה יונית ניכר שגם היא מתרגשת ועצובה מהמעמד.
נועם נסע הביתה , בדרך החליט להתקשר ליחידה של ערן. ערן השאיר לו מס' טלפון למקרה חירום.
"שלום , מדבר אח של ערן, אפשר להשאיר לו הודעה?
"כן , ענה קול נשי מעברו השני של הקו." הייתה זו פקידת המבצעים.
"תעבירי לו שנועם אחיו התקשר כדי להודיע שאבא נפטר לפני כמה דקות"
"מעברו השני של הקו הייתה דומייה .
" משתתפת בצערכם אמרה הפקידה . אני אמסור כזה יתאפשר".
נועם סגר את הטלפון והמשיך בנסיעה לביתו . כל הדרך חשב על אביו שנפטר , איך אהב אותו ואיך למד ממנו מה זאת מסירות והתמדה ואהבת מולדת.
יונית פתחה לנועם את דלת הכניסה , היא החזיקה בידיה את ליאם בנם הקטן. כשניכנס חיבק אותם ארוכות ואז לקח לידיו את ליאם ונישק אותו. ליאם ילד מקסים ושקט.
"אבא אני אוהב אותך," אמר ליאם, בקול דקיק של תינוק .ליאם חיבק את ראשו של נועם והצמיד נשיקה על מצחו.
"גם אני אותך חמוד שלי," ענה נועם ובקולו ניכרה אהבה גדולה לבנו. נועם נישק בחזרה את ליאם תוך שהוא מנענע אותו מצד לצד .
"אתה החיים שלי," אמר והשמיע אנחה ארוכה.
"תמיד נזכור אותו , הוא בלב של כולנו," אמרה יונית בקול חרישי.
"נועם נשק למצחה של יונית.
"צריך להתארגן עכשיו עם הסידורים להלוויה, תודיעי את למשפחה , אני אפנה לחברת קדישא"
"בסדר גמור, " ענתה יונית בקצרה ופנתה למזנון שבסלון כשהיא לוקחת את ליאם איתה . על המזנון היה מונח הטלפון הקווי. יונית אשה נאה מאד , חטובת גוף עם שער שטני ארוך ושופע. עיניה הגדולות הקרינו חוכמה ואינטליגנציה. יונית מורה בבית ספר היסודי בשכונה עם ותק וניסיון של שש שנים. יונית הושיבה את נועם על השטיח , נתנה לו כמה מהמשחקים האהובים עליו והחלה לצלצל לכל הקרובים והמכרים.
הטלפון של נועם זמזם, הודעת ווטסאפ חדשה הופיעה על מסך הטלפון. זה היה מערן.
"נועם, עכשיו חזרנו , קיבלתי את ההודעה העצובה . אני בדרך הביתה , מתקלח ובא אליך."
"מחכה לך בקוצר רוח" , כתב נועם חזרה .
נועם נסע לדירה של אביו . פרננדס היה בדירה וסידר אותה לקבלת האורחים שיגיעו לנחם.
פרננדס נראה שפוף ועצב ניכר על פניו. במשך השנה האחרונה נקשר למשה והתייחס אליו כאל אביו. עכשיו חש בדידות רבה ולא יודע מה יעלה עכשיו בגורלו. כנראה יצטרך לחזור עכשיו לפיליפינים.
"תודה על כל מה שעשית לאבא פרננדס " אמר נועם.
"כואב אותי הוא מת, אני לאהוב משה אותו מאד. " ענה בחזרה פרננדס בעברית עילגת
"עכשיו אני לחזור לפיליפינים, שם אשה שלי וילדים שלי" .
נועם הנהן בראשו ובאותו הרגע נשמע צלצול בדלת הכניסה . פרננדס פתח את הדלת . ערן שעמד בפתח נגש לנועם וחיבק אותו .
"אני מצטער שלא הייתי ברגעי חייו האחרונים של אבא" אמר ערן
"זה בסדר , אני בטוח שאבא היה אוסר עליך לבוא בגלל המשימה בה השתתפת" ענה נועם.
"הלוייה היום בשעה חמש אחרי צהריים. יונית מטפלת בהודעה לכולם".
ערן הסתובב בדירה כלא מאמין שאביו איננו יותר . נועם היה עסוק בשיחה עם חברת קדישה כדי לסגור את כל הפרטים האחרונים של הלוויה .
פרננדס נכנס לחדר השנה ויצא משם עם קופסא בידיו . קופסת עץ קטנה, את המכסה ניתן היה לסגור בעזרת סגר ומנעול קטן, אך הקופסה לא היתה נעולה.
"מה זה? שאל ערן.
" אבא נתנת לי זה לפני הוא בבית חולים, אמרת לי נתת זה בערן ונועם" אמר פרננדס.
נעם וערן ניגשו לפרננדס והוא נתן להם את הקופסא .
מתוך סקרנות רבה נועם פתח את הקופסא .
"מה זה ?" אין בקופסא כלום". אמר נועם והסתכל במבט חודר בפרננדס.
"זה מה נתן אבא , אני תיתן לכם מה נתן אבא, אני לא לקחת כלום". ענה פרננדס.
"תן לי רגע את הקופסא " אמר ערן . נועם נתן לו את הקופסא , הפך אותה מכל כיוון .
בתחתית הקופסא היה כתוב : קראקוב – 1941.
לבסוף פלט "אין כלום , זה רק קופסא".
"איפה כל התמונות של אבא? שאל נועם את פרננדס. פרננדס הלך לחדר השינה וחזר עם שקית.
"כאן " אמר .
נועם לקח את השקית ורוקן אותה על השולחן , התמונות של המשפחה התפזרו על השולחן.
נועם וערן הביטו בתמונות של ההורים ,ושלהם כשהיו ילדים קטנים יחד עם ההורים. והנה תמונה מהצבא שערן נתן במתנה להורים. ותמונה מהחתונה של נועם ויונית והנה תמונה של ליאם.
שניהם לא דיברו , חסרונם של ההורים הורגש עליהם. פרננדס עמד בצד ושתק .
"תשים את כל התמונות בקופסא " אמר ערן לנועם . זה הזיכרון האחרון מאבא ואימא . תשמור את הקופסא אצלך בבית"
הטלפון צלצל , יונית היתה על הקו,
"נועם , השעה ארבע , הודעתי לכולם , ניפגש בבית הקברות ברבע לחמש. אחותי נשארת עם ליאם."
"תודה" ענה נועם , "עוד מעט נגיע לשם."
"בואו " פנה לערן ופרננדס . "נוסעים לבית הקברות".
"ומה עם הקופסא?" שאל ערן.
נועם הביט בקופסא , קופסת העץ הפשוטה ללא מנעול . המבט אמר הכל.
כשהסתכל על הכיתוב בתוך הקופסא הבין כמה חשובה היתה קופסא לאביו, ואחר כך גם לאמו.
איך הוא הצליח להביא אותה לארץ? מי יודע למה שימשה את משפחתו שם בקראקוב? חשב בליבו.
"לוקח את הקופסא איתי , זה הזיכרון האחרון מאבא ואימא". ענה נועם.
