לאסוף את הדברים, וללכת

ידעתי שאין לי סיכוי,

מן ההתחלה.

כי אני...

כי יש יותר מוכשרים ממני.

אבל כשיצאו התוצאות,

כשפרסמו אותם,

חור נפער בי.

אולי,זה לא חור.

אבל זה הרגשת חיסרון.

השם שלי,

לא מופיע.

בכלל לא.

גם לא במקום שלישי.

אז לעצמי הרגשתי,

שאני מיותרת.

שיכולה אני ללכת-

ואף אחד לא ירגיש.

תקווה אחרונה נשארה לי,

אבל גם היא לא אמיתית.

אז יכולה אני לאסוף את הדברים,

וללכת.

ואף אחד לא יתעצב,

אף אחד.

ועכשיו נכנסת,
בתקווה אחרונה.
רואה אני את התוצאות,
ורִיק הולם בי.
ותקווה אחרונה עוד נשארת,
תקווה שאין בה ממש.
ואחד מעודד,
אומר "אני בחרתי",
אך אם מקום שלישי אינני-
גם מקום ראשון לא אהיה.
ואני עוד בתוך ההפסד,
שבעצם היה צפוי,
פועלת כרובוט,
ללא מחשבה.
והחשמל קופץ-
ואני יושבת,
יושבת בלי תזוזה,
כקרח.
והרִיק עוד מורגש,
ואני כישנה.
קריאה של
"החשמל קפץ"
מעירה אותי.
ואני כמתוך חלום מתנערת,
ומקווה שאזכה
ויודעת שאחר כך-
זה יהלום בי כאבן.
אבן גדולה,
כגודל העולם.
ואני אטבע בייאוש,
ואז אקום,
אאסוף את הנותר,
את רסיסי תקוותי,
את מה שעוז נמצא בי-
ואלך.
פשוט-
לאסוף את הדברים,וללכת.

ומשהו בי-כמת.
אולי ההעזה הזו,
לקום ולפרסם.
ואולי כאן יוקם מחסום בעתיד
מחסום שיאמר:
"לא בחרו בך,
אז בשביל מה לפרסם?"
ונהר של בכי ממני רוצה לפרוץ,
נהר שישטוף,שיוציא,
ואחר, אאסוף את דברי,
ואלך.

ולכל אורך ההודעה-
לבי הולם,
וכשאני מגיעה לסוף-
זה נשמע כתופים.
והפעימות מתחזקות-
וכשאני רואה את התוצאה-
הלב מתפוצץ,
מתפוצץ כזכוכית-
והרסיסים פזורים מסביבי,
ונהרות של דמעות יוצאים מעייניי,
כמעין בשנה גשומה במיוחד.
והגוף רועד-
בהתקפת קור.
והתקווה האחרונה,
הלא ממשית,
מנופצת, כרסיסי מים.
ועכשיו,
יותר מבכל זמן אחר,
רוצה אני-
לאסוף את הדברים,
וללכת.
יודעת שלא ירגישו בחסרוני-
אני הרי אחת מני רבים הכותבים,
ולדעת הקהל-
יש יותר טובים ממני.
והנהרות יוצאים,
והנהרות שוטפים,
שוטפים את כל תקוותי,
מנפצים בזעמם את חלומותיי.
ולוקחת אני את דברי-
והולכת......

אתמול,

זה היה חזק.

חברה שאיתה אי אפשר עוד לדבר.

 דמעות,

נהר של דמעות.

שבט שאליו כבר איני שייכת.

חברות-

שאינן חברות.

כן.

אתמול זה היה חזק.

התחושה-

שלא צריכים אותי.

שיכולה אני להעלם-

ומי ירגיש?

התחושה-

שאין לי עם מי לדבר.

שסודותיי יישארו כלואים בי כאבן,

וחוץ מדף דומם ביומן-

אף אחד לא ידעם.

ההרגשה אתמול-

שאת דברי יכולה אני לקחת,

יכולה אני ללכת,

ואף אחד לא יגיד לי-

חכי.

ואף אחד לא יקרא לי-

חברה.

ואף אחד כבר לא ינשק,

לא יחבק,

לא יקשיב,

לא יספר.

כן.

אף אחד.

אף אחד כבר לא צריך אותי.

וכשאלך,

רק שני דברים-

איתי לא אקח.

רק את היומן,

את סודותיי.

ואת השיר,

את קשיי.

את אלה אשאיר כאן,

אלה יישארו לזיכרון.

אם אותי בכלל מישהו רוצה לזכור.

בסערת רוחי אני כותבת,

בסערה המשתוללת בי כאש,

סערה האוכלת מבפנים.

סערה היוצאת אל היד,

אל היד הכותבת.

וזה יישאר כאן-

אחרי שאת דברי אני אאסוף,

אאסוף ואלך.

(ו' בסיוון תשס"ה)