שֶׁלְּךָ וֶרֶד / ש.כהן
השעה היתה כבר שש בערב. ירון עשה לו מנהג קבוע בשעה שש, תמיד בשעה הזו, הוא שם פעמיו לבית הקפה שעל הצוק, ומתיישב ליד שולחן השמור לו. כן, כל העובדים של בית הקפה מכירים אותו, ויודעים שהנה עכשיו הוא הולך לכתוב סיפור.
ירון הניח את המחשב הנייד על השולחן והביט בשקיעה. ממקום מושבו היתה לו תצפית נהדרת המשקיפה אל הים. הוא הביט בשלווה בים הרגוע שהחל לשנות את צבעיו, לא עוד כחול חד גוני, אלא תמונת ראי של השמים שלאט לאט החלו להעלם בחושך שירד עם השקיעה. ירון, רווק בן שלושים, מתעסק בסחר מניות, עובד בעיקר מהבית, ובאמצעות המחשב קונה ומוכר מניות. הוא הביט עכשיו מוקסם בשמש הכתומה שנראתה שוקעת היישר לתוך ידיו הארוכות של הים שאהב לחבק אותה מידי ערב בחום תוך שהוא מחליף צבעים לכתום ואדום וכחול כהה עד שנעלמה בתוך ליבו.
ירון הפעיל את המחשב והביט במסך, "חבל שאין מישהי איתי שאני יכול לחלוק איתה את תמונת השקיעה הנפלאה הזאת" הרהר לעצמו. ירון כל כך רצה למצוא מישהי שאיתה יחיה יחד בזוגיות אוהבת, "מישהי שתהיה השמש והוא יהיה הים" כך תמיד אמר לעצמו כל פעם שהשקיף ממקום מושבו בבית הקפה על השקיעה.
ירון אהב לכתוב סיפורים קצרים, זה התחיל כתחביב , עם הזמן קשר את עצמו לעיתון מקומי, ופרסם שם סיפור קצר כל שבוע . תמיד ביום שישי בבוקר היה רץ לסופרמרקט הקרוב לביתו שם היתה ערמה של עיתונים, היה לוקח עיתון ומיד פותח בעמוד שם התפרסם הסיפור, והיה קורא אותו בשקיקה כאילו הוא קורא אותו פעם ראשונה. בבית הקפה תמיד שרתה עליו המוזה, כאן היה בטוח שבסוף הערב יהיה לו סיפור. ירון פתח את תוכנת WORD והעלה דף חדש חלק.
"קפה הפוך בבקשה" פנה ירון למלצרית הצעירה והחיננית שהסתובבה בין השולחנות. המלצרית, נערה כבת שבע-עשרה, נאה מאד, כנראה תלמידת תיכון שרצתה להרוויח כמה שקלים , ניגשה לירון ושאלה אותו:
"תרצה עם הקפה עוד משהו"? קולה היה ערב לאוזן.
"כן, עוגת גבינה בבקשה" ענה לה ירון כשהוא סוקר את גופה החטוב.
"או-קי מיד אביא לך" ענתה כשעל פניה חיוך מנומס, ופנתה לעבר הבחור הצעיר שהכין את כוס הקפה ופרס חתיכת עוגה שלקח מהוויטרינה.
ירון חש משום מה שהפעם המוזה לא שורה עליו. זה התחיל להטריד אותו. החושך כבר ירד ובאופק נראו אורות של ספינות בדרכן מהנמל לים הגדול. ניסה לעצום עיניים ולחשוב על נושא לסיפור.
" פאק אין לי רעיון לסיפור השבוע" אמר לעצמו תוך שהוא חש תחושת חרדה המתפשטת בגופו. "אם לא אצליח לכתוב, מה אגיד לעורכי העיתון"? אמר לעצמו כשהוא מגרד את פדחתו..
"בבקשה הנה הקפה והעוגה כמו שבקשת", המלצרית כשחיוך על פניה פנתה לירון תוך שהיא מניחה את ספל הקפה ואת העוגה על השולחן.
"תודה" ענה ירון מבלי להסב מבט אל המלצרית. הוא היה טרוד במציאת נושא לסיפור, הרי התחייב לפרסם כל שבוע בעיתון וזה יהיה מוזר אם השבוע לא ישלח למערכת שום דבר כתוב.
"אפשר להציע לך ורד אדום"? ירון הסיט מבטו אל הצעירה שנכנסה זה עתה לבית הקפה ונעמדה מולו, ובקול רך ומפתה הציעה לו ורד אדום. ירון היה המום מיופייה של הצעירה אשר החזיקה בידיה חבילת ורדים בצבע אדום בוהק. הצעירה עם שער זהוב וכתר עם פרחים קטנים על הראש דבר שהעצים את יופייה הביטה בירון בעינים מזמינות ובחיוך מפתה תוך שהיא מושיטה לו ורד מתוך חבילת הוורדים שהחזיקה בידה.
"כמה עולה הפרח"? שאל בהתרגשות את הצעירה אך ראשו היה כבר סחרחר. האורות שעלו מן הים שהיה צבוע עכשיו בשחור השתלבו בים הכוכבים שהביטו בו מלמעלה בציפייה דרוכה.
"עשרה שקלים " ענתה בחיוך ובתקווה שיקנה ממנה את הורד.
"קח, תביא את הורד לאהובתך" אמרה כשהיא עדיין מחייכת, שפתיה שהיו מרוחות בשפתון אדום כצבע הוורדים לא יכלו להשאיר אף אחד אדיש וגם ירון הלך שבי אחרי צבע השפתיים.
"הלוואי והייתה לי אהובה" אמר תוך שהוא מביט בעיניה. יופייה הקסים אותו.
"כמה פרחים יש לך כאן? שאל אותה כשבקולו נשמעה נימה של התרגשות.
"עשרים וורדים, למה אתה שואל?" שאלה בנימת הפתעה.
ירון הושיט ידו לארנקו והוציא שטר של מאתיים שקלים.
"קחי, אני קונה את כל הוורדים" אמר בקול חד וברור כשהוא מביט היישר אל תוך עיניה. על שפתיו היה מרוח חיוך של מנצח.
(ההמשך בשבוע הבא)..
