סופו של טיול משפחתי
כל בוקר, בשעה 06:45, הוא נע באותו המסלול. שביל צר, כמו נסלל במיוחד עבורו, לצועד יחיד ובודד, שאת שני צדיו מסמנות אבני חצץ אפורות, שחלילה לא יסטה מהקו אותו טווה לעצמו, בחלק הזה של מסכת חייו.
זה לא שהשמש האירה לו פנים ולבו זרח עם כל פסיעה על עפר השביל. להיפך, צמרות הברושים הסתירו מעיניו את הקרניים המהססות שאך הקיצו אל השחר שעדיין השחיר את סביבת צעידתו ואת נסיבותיה.
לו ידע מהן הנסיבות, היה בוודאי מסמן לו שביל בריחה ממצב רוחו התוקפני. הוא בעט באוויר עם כל הנפת רגל. פעם לימין ופעם לשמאל. פעם במתכוון, ופעם כי נפלט לו בגלל אי השליטה על מערכת העצבים שלו.
פניו היו נפולות. משהו בקמטים שנצטברו עליהן, חרץ סימנים כבדי עבר בעל עול עשיר ואולי גם כמה סודות אפלים, שעמדו לסדוק את לחייו ולבקוע בפרץ, כדי להוציא את האמת מתחת לעור.
שפתיו האדומות, שלא מסומק, ננגסו הן באכזריות בין שיניו הצבועות בכתמים צהובים-חומים של עשן הסיגריה, אשר הייתה תחובה ביניהן דרך קבע, כמו היו הן, שפתיו, משכן הביטחון של הסיגריה.
בהליכתו, הוא הניע ראשו מצד אלי צד, כמו היה מאזין לאיזו מוזיקה פלאית, גם כשלא היו האוזניות תלויות בתנוכי אוזניו. גופו הרזה לא נמדד לפי החולצה הגדולה שעטפה את חזו ובטנו, ואשר שרווליה קופלו ברישול עד מרפקיו הרפויות. שיער לא היה בנמצא על פרקי ידיו. גם מידת המכנסיים לא הסגירה את מבנה גופו התחתון, שחבל היה כרוך בלולאות, שחלקן היו פרומות, חלקן אף חסרות, כדי להדק ולעצב אותם אל חלציו.
עיניו החומות לא נעצמו גם כאשר הגשם הצליף בהן. הוא נשא אותן לעבר הענן המכה בהן, ודמעותיו התבוללו עם הטיפות הגדולות שניתכו עליהן ובכל חלק בגופו.
פעם היה לו בית.
ואישה.
וגם שני ילדים.
פעם עיניו היו מחייכות אל החיים, כמו שהחיים האירו לו.
פעם הוא ידע להיות שמח וליהנות מן הטוב שנחת עליו.
פעם חיוכו היה בן בית על שפתיו, שנודעו ביכולת הנשיקה, כשלשון הייתה חודרת אליהן.
הנשקן, כינו אותו, והוא צעד גאה ברחובות העיר, כמו נושא על שכמו את כל טפיחות הנשים שנישק.
באותו הבוקר של שבת שופעת ערפל וחמת מזג, הוא העמיס את הצידנית על הג'יפ המשפחתי וכשהילדים כבר היו חגורים מאחור ואשתו לידו מלפנים, פתח בנסיעה רגועה לעבר החורשה בה קבעו לבלות עם זוג חברים והחל לדמיין במוחו את החוויה.
הוא התרווח בזקיפות על משענת כיסאו וידיו אחזו בהגה בביטחון רב. תמיד הקפיד שילדיו יהיו חגורים מאחור, וכך, אשתו והוא מלפנים. הוא לא מיהר. הוא נהג באיטיות ובנחת, גם כאשר אוסי, אשתו, הפצירה בו להגביר מעט את מהירות
הנסיעה.
"אדי, אנחנו באיחור והחברים בוודאי כבר שם, לא נעים לתת להם לחכות..."
"די, אוסי, לא יקרה כלום אם הם יחכו לנו קצת. העיקר שנגיע בבטחה", השיב לה ושלח חיוכים אל ילדיו ונשיקות באוויר בשפתיים חושקות לכיוון שפתיה של אוסי.
ילדיו, תמר ומשה, תאומים בני 7, היו ילדים מאוד ממושמעים, שמחים ומלאי חום ואהבה. לא תמיד הם קיבלו את דברי הוריהם, אך לא מרדו בשום אופן. כל נושא שעלה, היה מלווה בהסברים רבים על מה היעילות שלו ועל החסרונות שלו, ותמיד הגיע יחד להסכמה שהשתלמה לכל אחד מהם.
אוסי הקפידה תמיד להיראות במיטבה ובעיקר להגיע בזמן לפגישות. אדי היה יותר "מרושל", כי כל מה שלבש נראה עליו כל כך יפה ומותאם להפליא, ובכל נסיעה משפחתית, הקפיד לנסוע באיטיות בגלל הילדים ולא היה אכפת לו לאחר.
הילדים השתעשעו להם על המושב האחורי וצחקו בקול. אוסי אספה את שיערה לקוקו גבוה ותווי פניה נמתחו, כמו לבשו פתאום אותות של דאגה, אך זה היה מבנה פניה והיא לא ניסתה להסתיר זאת. אדי החל לשרוק את השיר שהוא ואוסי מאוד אוהבים, ומיד פצחו כולם בשירה שהנעימה את דרכם, כשלפתע, אדי השתתק והתכנס בעומק מחשבותיו. הוא האט את מהירות הנסיעה ובהלה התגנבה להשתקף בעיניו.
הוא ניסה להתרכז בנהיגה וביקש מכולם להפסיק לשיר.
"מה קרה?" שאלה אוסי בדאגה.
"המממ.. כלום. זה כלום. באמת, אני מבטיח לך", השיב וניגב דמעה מרדנית שזלגה לפתע על לחיו.
אוסי והילדים לא ראו את דמעתו, אך השתתקו ושלחו אליו מבטים תוהים.
מילותיו של אמנון הדהדו באוזניו... מילותיו של אמנון חברו...
הדרך המשיכה בדממה, עד כי נדמה היה שרק זעקת החרדה של אדי פילחה את השקט הצורם שנקלעו אליו.
"אנחנו כבר מגיעים", ניסה להרגיע בקול רועד.
"אתה בסדר?" שאלה אוסי.
הוא לא הפנה אליה מבט ולא השיב לשאלתה, כמו היה מכונס באיזה אירוע עם עצמו והמשיך בנסיעה האיטית. היא הדליקה את הרדיו בקול נמוך, בניסיון להשיב את אווירת השמחה ששרתה עד לפני רגע במכוניתם.
אדי התקרב לפנייה הראשונה המובילה אל החורשה, שם כאמור מחכים להם חבריהם. הוא האט מעט ואותת כסימן לפניה שמאלה, והמתין לאור הירוק ברמזור. בכתום הוא הכין את רגלו ללחיצה על דוושת הגז ובירוק זינק קדימה, ונסע עד שהרגיש שהמכונית המשפחתית מתעופפת באוויר.
המשאית שדהרה על הכביש הראשי, שנהגה נסע ברשלנות באור האדום, התנגשה במכוניתם בצד דלתה של אוסי. הרכב עף למרחק של שמונה מטרים ממקום הפגיעה, התהפך באוויר, ונחת על הצד, בו ישבה אוסי ומאחוריה בתם הקטנה, שכאמור היו חגורות בבטחה.
נהג המשאית פתח במנוסה מן המקום. חבריהם של אדי ואוסי, שבדיוק הגיעו אל אותה הפנייה, הבחינו במתרחש והספיקו לרשום את מספר המשאית, שנעצר, נשפט ונכלא ל 12 שנים. הם שעטו לכיוון רכבם של אוסי ואדי, ודליה, החברה שלהם, פצחה בזעקות שבר, כאשר הבחינה בדם הניגר מפניהם ומגופם של חבריה וילדיהם. אמנון, בעלה, הזעיק את כוחות ההצלה ואת המשטרה, ובקושי רב חילצו את הגופות מן הרכב שפחו התקמט, כמו היה נייר שקיפלו אותו לפני שזרקו אותו כמו כדור אל הפח.
השמש הקופחת העיקה והכבידה על כוחות ההצלה. היה צריך לנסר את הרכב כדי לחלץ אותם מתוכו, ובעיקר מיהרו, מחשש שהרכב יעלה באש והם בתוכו.
כעבור כמה שעות העמיסו את הגופות אל רכבי ההצלה ובבית החולים נקבע מותם של אוסי ושני ילדיה, תמר ומשה.
אדי הורדם וחובר למכשיר הנשמה. פניו היו חבושות וגפיו, כל הארבעה, היו מגובסות. אמנון ודליה לא משו ממיטתו. הם עשו תורנויות, כדי לא להשאיר את ילדיהם לבד בבית.
בערב אחד, שבוע לאחר פציעתו של אדי, אמנון היא בתורנות ליד מיטתו. הוא אחז בידו של אדי וניסה לשוחח איתו. עיניו התמלאו דמעות, כמו היו אלה דמעות חרטה, וביקש מאדי ללחוץ את ידו באם הוא שומע אותו.
מעינו של אדי זלגה דמעה והוא לחץ חלושות את ידו של אמנון. אמנון התרגש מאוד וביקש מאדי שיסלח לו.
"בבקשה, תסלח לי! לא ידעתי ש..."
אדי עצם את עיניו, וכשידו של אמנון בכף ידו, נסחף אדי לאירועי העבר.
זה היה בבוקר סגרירי, כאשר נכנס אמנון למשרד עורכי הדין, בו אדי היה שותף. הוא היה זקוק לעורך דין המתמחה בגירושין, שיעזור לו לצאת בשן ועין מסיפור הגירושין שלו.
"ספר לי הכול", ביקש אדי. "ככל שאדע יותר פרטים אמיתיים, כך אוכל לעזור לך לצאת מהסיפור הזה כשידך על העליונה. אני מבין שסיפורך מורכב, ושאלה הולכים להיות גירושין קשים מאוד. ספר לי. ראה בי חבר!" לחץ אדי על אמנון.
"אני מקווה שלא תיבהל ושתסכים לייצג אותי אחרי שאספר לך..."
אסכים בכל מצב. אין לך מה לחשוש. אתה יכול לספר לי הכול!"
"היא גילתה שאני מבלה עם גברים ונשבעה שתרושש אותי בגירושין. ויש לה המון מה לקחת ממני. אני מנתח בכיר ויש לי גם מרפאה פרטית, וכסף לא חסר כלל וכלל. אם היא תממש את איומיה, אישאר חסר כל ואצטרך לחיות ברחוב", השיב אמנון, ודמעה נכלאה בין ריסיו.
"אתה בידיים טובות. אני לוקח את התיק ואתה תנצח, זו הבטחה שלי!"
"למרות הסיפור הזה...?"
"איזה סיפור?"
"העניין הזה... עם הגברים...?"
"שטויות", השיב לו אדי ולחץ את ידו בחוזקה.
אמנון התרגש והחל לבכות כמו ילד שמצא את הצעצוע האהוב עליו שהלך לאיבוד.
אדי קם מכיסאו וחיבק את אמנון. החיבוק הגברי הזה, הפיח באמנון רוח מנחמת והוא מחה דמעותיו, כשגופו עדיין חבוק בזרועותיו של אדי.
אדי חש שמשהו מתחולל בו... ברגשותיו... בגופו... הוא התנתק מגופו של אמנון, ולאחר שסיכמו על מחיר הטיפול בתיק, נפרדו בלחיצת יד חמה ומבטיחה.
בערב, בביתו, אדי לא הפסיק לחשוב על אמנון ועל הסיפור שלו. בכל פעם שחשב עליו, הוא חש שמשהו בגופו מתעורר. פניו של אמנון לא משו בעיניו, ומשהו בחיבוק הזה שהיה ביניהם, בלבל אותו מאוד. הוא ניסה להרפות מן המחשבה הזאת ונכנס למיטה. אוסי כבר הייתה רדומה, והוא הרגיש סוג של הקלה. לפתע היה לו יותר זמן לחשוב על אמנון, מבלי הצורך להתנתק מהמחשבות, מה היה קורה אם אוסי הייתה ערה והוא היה נאלץ לספק אותה מינית, מה שברגע זה, ממש לא רצה שיקרה.
שלושה דיונים נערכו עד שאדי הצליח לבטל כמעט את כל דרישותיה של גרושתו של אמנון. הבית, שהיה שלו עוד בטרם נישואיו, נותר שלו וכן גם המכונית. ומכיוון שלא היו להם ילדים ברקע, נקבע שישלם מזונות בסך 10000 ₪, "מכיוון שהרגלת אותה לרמת חיים מסוימת", פסק אב בית הדין, ופנה אל גרושתו: "מה שהוא עושה עם גברים, לא מעניק לך יתרונות בניסיון לרושש אותו".
אמנון נעמד על רגליו והאושר וההקלה הציפו אותו. הוא כל כך רצה להתנפל על אדי בחיבוקים... ואולי גם נשיקה...? 'על מה אני חושב, לעזאזל! אדי לא בכיוון בכלל. העיקר שהוא הציל אותו מציפורניי המרשעת. צא מזה', לחש לעצמו והתיישב מלא סיפוק בחזרה על כיסאו. הדיינים עזבו את האולם לאחר שקבעו תאריך למתן הגט.
את הניצחון הזה חגגו אדי ואמנון באיזה בר שכונתי. הם ישבו על הכיסאות הגבוהים וחיוכי האושר לא נמחקו לרגע מפניו של אמנון. גם אדי נראה מאוד שמח ומסופק. רגלו של אדי נגעה בלי כוונה ברגלו של אמנון. אמנון מצידו, לא מיהר להזיז את רגלו. להיפך, הוא הצמיד אותה יותר אל רגלו של אמנון וידו גיששה באפלת החשקים אחר ידו של אדי, אך היסס וחזר בו.
לאחר כמה משקאות מרוות ומעוררות תחושות חזקות אצל שניהם, קמו הם ויצאו מן הבר לכיוון מכוניתו של אדי. אמנון הודה לו שוב ושוב, ובלהט המילים התקרב אליו והחיבוק היה בלתי נמנע. החשיכה בחוץ הקלה עליהם את החיבוק שגרר היצמדות של גוף אל גוף ונשיקה אפופת מסתורין נחתמה בין שפתותיהם.
אדי התרחק מעט, כאשר חש שמשהו בגופו מתעורר לכדי תשוקה.
'מה זה? מה קרה לי? ממתי אני נמשך לגבר??' הוא נבהל מעצמו ופסע צעד אחד לאחור.
"קרה משהו?" שאל אמנון.
"לא... זה משהו אצלי... זה... זה לא מוכר לי... אני צריך זמן..."
"אני מצטער, אדי, לא הייתה לי כוונה להתקרב כך, אך משהו משך את שנינו להיצמד... זה לא יקרה שוב", הבטיח ולחץ את ידו של אדי בטרם נפרדו לדרכם.
ביום מתן הגט, הגיע אדי מוקדם יותר לאולם הדיונים ואמנון הגיע מיד אחריו. לחיצת היד הייתה זריזה וחפוזה מצד אדי, כדי לא להיגרר לתחושות שמילאו אותו כל יום וכל לילה מאז שהכיר את אמנון. היה להם מעט זמן לשוחח לפני הטקס, ובתומו, הלכו למשרדו של אדי כדי לסדר את עניין התשלום עבור הייצוג. לאדי היה קשה לקחת את מלוא הסכום, אך בגלל שותפיו לקחת רק חצי ממנו למען השותפים ועל חלקו שלו, וויתר.
"מה פתאום, אדי? יש לי מספיק כסף ואני יכול להרשות לעצמי לשלם את הסכום במלואו. עבודה זו עבודה, ו... ו... מה שאנחנו מרגישים, זה משהו אחר..."
בוא לא נחשוב כרגע על מה אנחנו מרגישים", ביקש אדי והציע שוב לצאת בערב אל הבר.
אחרי המפגש הזה, פגישותיהם האישיות היו בלתי נמנעות. האהבה, המְשיכה הגופנית, הסיפוק ותחושת האושר כפתה אותם האחד אל השני. את פגישותיהם קיימו בחשאי בדירתו של אמנון, אך מעולם לא על חשבון זמנם של אוסי והילדים.
על מנת להקל על המפגשים, החליטו השניים שאמנון צריך להתחתן שוב, ואז יוכלו להיפגש כשני זוגות, כי הצורך העז של אדי לראות את אמנון בכל יום, השתלט עליו ועל ליבו.
בימים, עד החתונה של אמנון עם דליה, הם נפגשו בתדירות גבוהה, כשאדי כביכול יוצא לבתי המשפט לייצג לקוחות. את השעות הגנובות האלה הם ניצלו למימוש משיכתם ואהבתם בפינת העינוגים והאופוריה שלהם.
לאחר החתונה הפגישות נמשכו בתדירות נמוכה יותר, מה שהביא את אדי לכאב עמוק על שהציע לאמנון להתחתן.
"אני אוהב אותך מאוד ולא יכול לחשוב אפילו על זה שאתה שוכב עם דליה. חשבתי שאלה יהיו נישואין שיועילו לנו בפגישותינו עם המשפחות, אבל אני מרגיש שאתה קצת מתרחק ממני", אמר אדי כשדמעה זלגה מעיניו.
"אדי, אתה אהוב שלי, קשה לי לוותר עליך, אבל מאוד קשה לי לתמרן בין שניכם. אני מבקש שנעשה הפסקה עם הפגישות האישיות שלנו, עד שאבין היכן אני נמצא", התחנן בפניו.
אדי לא קיבל את דבריו, אך לא הייתה לו ברירה, אלא להסכים לבקשתו של אמנון.
"אבל, מחר... הבקשה שלי לא מבטלת את הפגישה של המשפחות מחר בחורשה," תהה אמנון בקול.
"מה פתאום! ניפגש רגיל. הרי זה חלק מהמטרה לשמה התחתנת", הרגיע אדי בלב נחמץ ודואב. "אמנם שלוש שנים של קשר שכזה, לא נמחקות באחת, אבל אתגבר ואתמודד. אני מקווה", הוסיף אדי.
"אתה צודק. לגמרי צודק, אבל מצטער, אני ממש מבולבל כרגע..."
"תירגע. הכול בסדר", אמר אדי וניסה לא לתת לדמעותיו לפרוץ.
אמנון חש בתחושותיו של אדי והתקרב לחבק אותו. הוא אימץ אותו אל גופו ומעשה האהבה שלהם היה בלתי נמנע.
"הפעם האחרונה חייבת להיות לוהטת", הציע אמנון.
אדי לא היסס ולא חשב כלל על אפשרות של וויתור על המגע האחרון שלו עם אמנון, והם שקעו זה בגופו של זה מהצהרים ועד שעתיים לפני חצות הלילה.
כאמור, באותו הבוקר של שבת שופעת ערפל וחמת מזג, הוא העמיס את הצידנית על הג'יפ המשפחתי וכשהילדים כבר היו חגורים מאחור ואשתו לידו מלפנים, פתח בנסיעה רגועה לעבר החורשה בה קבעו לבלות עם זוג חברים והחל לדמיין במוחו את החוויה, אך לא תיאר לעצמו שהתאונה תקטע את אותה החוויה, שבמקומה נאלצו לספר לו על מותם של אוסי אשתו וילדיו תמר ומשה. לקח לו זמן לעכל את גודל האסון שפקד אותו, ובתקופה זו, לא הקפיד על הטיפול בגופו השבור.
אחרי שלושה חודשים של טיפולים ושיקום גופני, התשחרר אדי מבית החולים והתפנה לאבלו. הוא עזב את המשרד בו היה שותף ומצבו הנפשי התדרדר. מרושל הוא הסתובב ברחובות ולא אחת מצא את עצמו בקרבת אותה פנייה המובילה אל החורשה, שבה היו אמורים לבלות שני הזוגות. גופו החטוב איבד את יופיו והוא התהלך חסר משקל ויציבות.
אמנון הקפיד לבקר אותו לפחות פעמיים בשבוע, וככל שניסה לעשות כדי להשיב את אדי לקדמותו, העלה חרס בידיו.
לילה אחד, כאשר אמנון הופיע בפתח דלתו של אדי, הוא הבחין במצב הרוח המשופר שלו ושמחתו עפה לשמיים. הוא חיבק אותו בחוזקה ושפתותיהם נפגשו בלהט, כמו לא נפרדו לעולם.
אבל אמנון נפרד מדליה והפך להיות בן הזוג הרשמי של אדי. הם גרו בביתו של אמנון, כי אדי לא היה מסוגל לחיות בדירה שהייתה עמוסה בזיכרונות שיש לו עם אוסי וילדיו.
הוא חזר כשותף למשרד עורכי הדין והתיקים נערמו על שולחנו. בכל דיון באולם בית הדין, צפה ועלתה היכרותו עם אמנון והוא הודה לאלוהים ולכל ברואי העולם, ובעיקר לאמנון על אהבתו הבלתי מתפשרת.
המנתח הבכיר ועורך הדין המצליח, במהלך היום היו מאוד ייצוגיים, כפי שדרש מקצועם, אך בבית, כשהיו לבד, התנהגו כמו שני נערים מאוהבים עד טירוף חושים, והשלימו את הפער שנוצר אחרי אותה פרידה ואותה תאונה מצערת, ובכל שבת, היו נוסעים לחורשה, לזכר אוסי, משה ותמר, אותם זכר בכאב ובדמעות, ואמנון תמיד היה שם בשבילו לנחמה ולאהבה.
