המכתב של דפנה
פרק א
אחרי שהחוקרים אספו ראיות מזירת האירוע, והפרמדיקים פינו את הגופה ועזבו את הווילה, חיפש רפאל בין חפציה האישיים של דפנה אשתו, וביקש למצוא איזה רמז, או משהו שיעיד על מה שהוביל אותה לבצע את המעשה הנורא, אשר הותיר אותו המום ומעורער עד יסוד ההיגיון שלו.
ליפסטיק, פינצטה, חבילה משומשת של ממחטות נייר, ועוד כאלה חפצים לשימוש יומיומי. הוא לא התעכב על הפריטים שלא נראו לו חשובים לפיענוח, והמשיך לנבור במגרות ארון האוספים שלה. כמה בובות חרסינה, חלקן סדוקות קלות, כמה עטים שכבר לא מוכרים בחנויות מכשירי הכתיבה, בקבוקון של דיו שהתייבשה מזה שנים, ומחברת ספירלה שחלק מדפיה נתלשו, ובשאר היו רשומים אירועים שונים מזיכרונותיה וחוויותיה.
הוא הניח ראשו בין כפותיו וניסה לכוון את ריכוזו אל מהלכיה של דפנה וניסה לחשוב כמוה.
'למה? למה עשית לי את זה?' בכה רפאל את השאלה הקשה שנותרה מיותמת ומהדהדת ושוב ניסה להתחקות אחר מחשבות מעשיה ברגעים של רגע שלפני המעשה הנורא.
"אם כתבת מכתב המסביר את מעשך, תני לי סימן היכן הוא... בבקשה, דפנה. בבקשה!" התחנן בקול שאפילו נדמה היה שהרהיטים שבחדר מקשיבים לו.
פתאום רעש. קול נפילה נשמע מהסלון. רפאל, שהיה גבר מוצק בעל שרירים של ספורטאי, דילג בין המעברים של הווילה עד לסלון וראה את האגרטל מנופץ על הרצפה המחוממת.
הוא הזיז את השברים מצד לצד ועבר ביניהם עד שאחז בידית האגרטל. הביט בתחתית שנותרה רק עם כמה סדקים, אך שלימה, ושלף מתוכה מעטפה לבנה מוכתמת בדיו ורטובה מדמעות שלא הספיקו להתייבש.
הוא התיישב על קצה הספה, אחז במעטפה באצבעותיו הרועדות, קירב אותה אל ליבו ועצם את עיניו, כמו חשש מפני המילים הכתובות, שתכף יתגלו לעיניו.
רגליו השריריות החלו לרעוד. הוא ניסה לעצור את הרעד, להירגע, אך המחשבות השתוללו במוחו וכל מיני אפשרויות קדחו במוחו בדבר סיבת המעשה. הוא קירב את גופו אל משענת הספה והניח את גבו. הוא קיווה להפסיק את הרעידות, אך רגליו לא נענו לו ואצבעות ידיו הצטרפו אל מחול הפחדים. הוא הניח את המעטפה על בירכיו, התכופף, חפן את פניו בין כפותיו וניסה לנער את המחשבות ולהתרכז ברגע המסתורי שנכפה עליו.
המחשבות הטרידו אותו. הפחד גבר עליו. גבר בריא, גדול וחזק, פתאום יושב רועד כעלה שנשר ברוח הקלילה והחששות מפני מה שעומד להתגלות לו, עטפו את כל גופו. הוא ניגב דמעות שפרצו מן הכאב שבתוכו ודמותה של דפנה, אשתו החייכנית, עלתה וחדרה אל הזיכרונות היפים שחוו יחד לאורך ארבע שנות נישואיהם.
דפנה הייתה אישה, נכון יותר בחורה, שחייה זרמו בדיוק כפי שתכננה אותם. עיניה השחורות והגדולות היו תמיד קשובות למתחולל סביבה, במיוחד בכל מה שקשור לרפאל בעלה, אותו אהבה לפעמים יותר מאשר את עצמה. שיערה הבלונדיני שלא ידע מעולם מברשת של צבע בין שורשיו, נח על כתפיה המעודנות, שהתחברו לתפארת אל שאר מבנה גופה. "דוגמנית שלי", היה רפאל משבח בכל הזדמנות את גופה הבנוי בשלמות, אם במקלחת ואם במיטה בעירומה, ואם זה ברחוב או במסעדה, כשלבושה המתוכנן בקפידה כיסה אמנם את גופה, אך הבליט את יופיו ושלמותו. כל שמלה שלבשה, הדגישה את קווי המתאר של יופיו של גופה. כל חצאית. כל חולצה הבליטה את חזה, שכל גבר היה מתפאר בבעלות על חזה שכזה אצל האישה שאיתו.
חיוכים היא לא חסכה ממנו והרעיפה עליו את הוקרתה על השותפות הזו בחייה, ותמיד הזכירה לו, איך בתחילת הדרך הוא לא היה ער לחיזוריה אחריו, מה שהביא אותו בכל פעם להתנצל מחדש, 'לא חשבתי שבחורה יפה כמוך תרצה גבר כמוני', והיא הייתה כועסת על שהמעיט בערך עצמו לעומתה, כי הוא היה נושא חלומן של הרבה נערות כבר בתקופת התיכון, בו למדו יחד.
רפאל גם הוא היה בנוי למשעי. גבר יפה תואר, שהגבריות המתפרצת שלו הפילה נשים רבות לרגליו. האמת, היו גם גברים שפנטזו עליו, אך הוא היה דוחה אותם בעדינות, בהתחשבות ובסבלנות אין קץ. שיערו השחור, השופע, תמיד היה סדור במרקחת ג'ל במידה הנכונה. חזהו השרירי והשעיר לא אחת גרמו לקנאה עזה אצל גברים רבים.
הוא ניער את שיערו ושפשף את עיניו הדומעות. אצבעותיו הרועדות התקשו לאחוז בשובל של קצה המעטפה והן החליקו פעם אחר פעם. אחרי ניסיון שישי או שביעי, הוא כבר לא ספר, הצליח לתפוס את הקצה ומשך אותו לפתיחה בחיל ובחשש רב. הוא שלף את המכתב מהמעטפה, אותה הניח אחר כבוד על השולחן ושחרר אותו מן הקיפול המדויק, שדפנה קיפלה לשלושה חלקים.
אחרי החלק הראשון הוא הניח את המכתב על בירכיו וקינח את אפו, שמפאת הדמעות החל לזלוג. כמה פעמים הוא ניגש למטבח אל פח האשפה ולבסוף הביא שקית והניח אותה לידו על הספה. רגליו החלו לקפץ במקומן, כמו איבד שליטה על עצביהן. 'אני חייב לשלוט בעצבים שלי', גער בעצמו בקול וניסה לקבע את כפותיו על פרוות השטיח האפור, וחש דרכו איך פתאום הקור התפרץ וחדר מן הרצפה אל גופו. ואחרי דקות ארוכות של חוסר אונים, רפאל הצליח לייצב את הרעידות ולאזן את המחשבות שלו.
במקלחת הוא הניח ראשו מתחת לזרם המים, 'כדי לרחוץ את כל המחשבות האיומות שמתרוצצות במוחי', לחש לעצמו, וניער את ראשו, כמו כלב המנער את גופו ממי הים או הבריכה. לאחר שניגב את פניו וידיו חזר אל המכתב שהמתין לו על הספה.
הוא התיישב, הביט במכתב, אחז בו, עיניו דמעו וראשו הסתחרר. הוא עצם אותן ונשען לאחור, כמו ביקש להיעלם מן הסיטואציה הנוראה אותה חווה באותו הרגע שלפני רגע האמת, בו יקרא 'מה קרה לאשתי האהובה? מה עשית, דפנה? למה?'
וכשחלף הרגע, והרגיעה עטפה אותו, אחז במהירות את המכתב ופתח את קיפוליו, וידיו לא חדלו לרעוד.
'תתעשת. אין ברירה! אתה חייב להתמודד עם האמת!', שכנע את מוחו, והחל לקרוא...
בראש הדף נכתב התאריך. וגם השעה צוינה. 'זה היה אתמול... אחרי שענדתי לה את טבעת היהלום כמתנת יום השנה לנישואין המאושרים שלנו', הרהר בכאב ושוב הדמעות... אך הוא החליט להתגבר ולהמשיך...
המשך מחר...
