מהפרק הקודם
אריק התניע את הרכב והם נסעו למרפאתו של הרופא. רפאל הביא איתו עותק מהמכתב שדפנה השאירה באגרטל שנשבר. הנסיעה עברה עליהם כמעט בדממה. רפאל נדמה כטרוד במה שעלול להתרחש במרפאה. פרט לבקשתו של אריק שהתחנן אליו שיהיה רגוע בשיחה, לא נאמר ביניהם כמעט דבר.
פרק ג'
בחדר ההמתנה הם ישבו ורגליו של רפאל החלו לרעוד. הוא הרגיש אי נוחות ולחץ החל לבצבץ בחזהו. אריק ביקש ממנו לקחת נשימות עמוקות ולהירגע. תוך כדי שריאותיו התמלאו אוויר, נקראו הם לחדרו של הרופא.
רפאל הזדקף והצליח לייצב את גופו. הם התיישבו מול שולחנו של הרופא, וכשסיים להקליד משהו במחשב שלו, בירך אותם לשלום.
"מה שלום דפנה?" התעניין.
הדממה קרעה את קירות החדר. רפאל הניח ידיו על השולחן ואצבעותיו החלו לגרד את משטח העץ. הוא הביט בעיניו של הרופא, שפניו לבשו ארשת של רצינות מלווה במעט חשש. נראה היה, כי רפאל מתאפק לו לשלוח אגרופיו אל פניו של הרופא. אריק, שחש בעצביו, אחז בידו בחוזקה וביקש ממנו להירגע.
"מדוע לא שיתפת אותי במה שיש לדפנה", שאל רפאל.
"זה היה רצונה. היא התעקשה קודם לעכל בעצמה, ואני כרופאה, חייב לכבד את רצונה".
"מה יש לה? איך זה קרה?"
"איך זה קרה אין לי מושג, אבל אני יודע שיש לה גידול ממאיר מסוכן מאוד בשד השמאלי. יש כבר גרורות ולא נותר לה הרבה..." השיב הרופא בנימה של כמעט בכי.
"אפשר לראות את התשובה של הביופסיה?" ביקש אריק. "ואיך זה שהיא נפטרה תוך שבוע?"
"נפטרה??" שאל הרופא בתדהמה.
"כן. לפני שבוע ויומיים", השיב לו רפאל.
"אוי. אני.. אני לא יודע מה לומר פרט לזה שאני מאוד מאוד משתתף בצערך!" השיב הרופא והקיש על המקלדת כדי להוציא עותק של תוצאת הביופסיה. "היא לא רצתה לקבל את התשובה הכתובה... הנה אני מוציא לך עותק של המכתב... אבל, שבוע... זה לא היה אמור לקרות. היו לה לפחות בין שלושה לשישה חודשים, ואולי עם טיפול אגרסיבי היא הייתה ניצלת... הנה.. הנה התשובה".
אריק אחז בדף שהוגש לרפאל. הוא עיין בכתוב ופניו לבשו מבע של חרדה. "זה לא ייתכן! איך זה יכול להיות! איך זה יכול לקרות??!"
"מה, מה קרה?" שאלו יחד רפאל והרופא.
"תראו את השם שמופיע בדף התוצאה. זה לא השם של דפנה!"
רפאל חטף את הדף מידיו, הביט בכתוב והתעלף. הרופא זינק לעברו והצליח להשיבו לערנות מלאה. הוא הביט במסמך, אחז בראשו, התיישב על כיסאו והחל לרעוד.
"אני לא מאמין! המכון שלח את התשובה לתיק של דפנה!" איך לא שמתי לב! אני מתבייש בעצמי!", אמר בגמגום.
"למה אתה מגמגם? אתה שלחת אותה לעשות את הביופסיה...?" דממה. הרופא לא ענה.
"נו, תענה לי, אתה שלחת אותה לעשות את הביופסיה?"
"כן..." המשיך הרופא בגמגומו.
"אז אתה קיבלת את התשובה כרופא המטפל שלה, ואתה הוא זה שתייקת אותו בתיקה, לא המכון!"
"מה... אני..."
"אתה לא צריך להתבייש בעצמך, אתה צריך להאשים את עצמך במותה של דפנה". הוא שלף את מכתבה מכיסו וקירב אותו לכיוון עיניו של הרופא. "אתה מבין?? היא התאבדה כשנודע לה על הסרטן כדי למנוע ממני סבל מיותר! אם היית משתף אותי למרות התנגדותה, סביר מאוד שהייתי רואה את השם המופיע במסמך והיא הייתה היום בחיים!"
אריק הביט בו המום. "התאבדה...?"
"כן. הנה, תקרא את המכתב שהשאירה לי", השיב וסיפר לו איך גילה את המכתב באגרטל שנשבר. "כמו סימן משמיים", אמר ודמעותיו פרצו בזרם שלא היה ניתן להתגבר עליו.
אריק אחז בזרועו וגרר אותו אל מחוץ לחדר. בטרם נטרקה הדלת, "מה אתם מתכוננים לעשות?" נשמע קולו של הרופא.
רפאל סובב את פניו אליו ואמר בנחישות: "לא הרבה. רק תביעה על רשלנות רצחנית!" אמר בתקיפות ובנחישות וטרק את הדלת בצאתו.
"ווואוו! חתיכת סיפור! זה נורא!" אמר אריק בכאב והחל לבכות. "איך.. איך זה.. אני לא מאמין שכזה דבר יכול לקרות, ודפנה! אוי דפנה היקרה והאהובה... מסכנה..."
"אני לא מתכוון להשתיק את המקרה הנוראי הזה! מישהו צריך לשלם על מותה!"
הבטיח רפאל.
את כל הדרך לביתו של רפאל עשו קצת בדממה ובעיקר במילים של תדהמה.
"מה אתה מתכוון לעשות?"
"לתבוע! לתבוע ובגדול! אשכור את שירותם של מיטב עורכי הדין לרשלנות רפואית!"
"זה בסדר. כמובן. אבל... אתה מתכוון לספר להוריה ולאחותה שהיא התאבדה?"
"אני מתלבט. אבל אני חושב שהם זכאים לדעת מה קרה בדיוק. מה גם שהם בוודאי ישמעו על התביעה שאני עומד להגיש. מה אתה אומר?"
"אתה צודק. אתה חייב לספר להם!"
בשמונה בערב התייצבו בפתח הווילה הוריה ואחותה של דפנה. גם אריק וסיגל הגיעו. רפאל הניח על השולחן בסלון שתייה וכמה נשנושים. אחרי שתיקה ארוכה ותמיהה לפשר הזמנתו אותם, פתח רפאל את פיו וסיפר להם מה בדיוק קרה עם דפנה.
אימה לא חדלה לבכות ובתה ניסתה להרגיע אותה. גם בעלה אחז בה בדמעות וליטף את ראשה בעדינות ובאהבה. הם הגיעו להסכמה שיש לתבוע את הרופא.
אחרי לכתם רפאל גלש ברשת וחיפש משרד עורכי דין בעל שם המתמחה ברשלנות רפואית. למחרת הוא יצר קשר עם משרד בצפון תל אביב, ששמו הלך לפניו.
בפגישה הציג רפאל את המסמכים שהיו ברשותו. עורך הדין הבכיר במשרד עיין בחומר שוב ושוב. הוא הניח את המסמכים על השולחן, הביט ברפאל ואמר לו: "קל! על איזה סכום אתה רוצה לתבוע?"
"הכסף לא חשוב לי. אני רק רוצה שהוא יפסיק להיות רופא!"
"הוא יפסיק, אני מבטיח לך, אבל יש כאן מטמון כספי שאסור שתפסיד!"
"תבין. אני אדם אמיד מאוד..."
"מה הקשר? אתה לא רוצה את הכסף, תתרום אותו, אבל חייבת להיות כאן תביעה כספית לפיצויים!"
"מה אתה חושב, עד איזה סכום אני יכול לתבוע?"
"נבקש עשרה מיליון ₪, נקבל חמישה, זה בטוח! ואל תדאג, קופת החולים תשלם את זה..."
"לך על זה. ומה העמלה שלך?"
"יכולתי לנצל את זה שאתה אמיד ולדרוש סכום מופקע, אבל המקרה כל כך עצוב ונוגע לליבי, אז אסתפק בחמישה עשר אחוזים!".
רפאל קם מכיסאו, לחץ את ידו של עורך הדין ונפרד ממנו עד לתחילת המשפט.
במהלך החודשים עד לתחילתו של המשפט, העביר רפאל את רוב הזמן במשרדו, שם נשאר כמה שיותר, כדי לא להתמודד עם הלבד שלו בווילה. בשבתות ובחגים לפעמים התארח אצל הוריה של דפנה ולעתים אצל אריק וסיגל. באמצע השבוע היה חוזר לביתו להתקלח ולישון. אפילו את ארוחותיו אכל במשרד.
"בית המשפט!"
רפאל, אריק וסיגל, הוריה ואחותה של דפנה ועורכי הדין של שני הצדדים והרופא ומשפחתו קמו על רגליהם לקבל את כבוד השופט.
דיון, ועוד דיון. חריפותו של עורך הדין המייצג את רפאל, בלטה ובכל פעם גברה התחושה שהניצחון בידיו. וכך היה. אחרי שלושה חודשי דיונים של פעם עד פעמיים בשבוע, שבעה וחצי מילון ₪ נפסקו לטובתו. רישיונו של הרופא נשלל והוא חויב לשלם לרפאל גם את הוצאות המשפט ואת עמלת עורך הדין שלו.
רפאל לחץ את ידו של עורך הדין והתחבק איתו. גם אריק. וסיגל. ומשפחתה של דפנה.
"מה אתה מתכוון לעשות עם הכסף?" התעניין אריק.
"חלק להוריה ולאחותה. חלק לך ולאשתך, וכל מה שייוותר, אקים קרן על שמה של דפנה לנשים שחולות בסרטן השד".
"אנחנו במצב מעולה, אתה יודע היטב. את החלק שהתכוונת לתת לנו, תוסיף לקרן! להוריה ולאחותה בהחלט מגיע, הם לא ברמת חיים כזו... גבוהה".
רפאל חיבק חזק את אריק ואת סיגל. הוא נפרד בנשיקות מהוריה ומאחותה של דפנה ועשה דרכו למשרד.
כשהגיע לביתו, תלה שלט בחוץ: "למכירה, פינוי מיידי!" כפי שביקשה דפנה במכתבה.
בערב הוא יצא לחגוג את שנת הנישואין החמישית שלהם. בלי דפנה. ובבר האפל, בין כוסית ללגימת כוסיות נוספות, דמעותיו נמהלו במשקה החריף והותירו בפיו עקבות טעמים של כאב, שבר ובדידות.
(שוקל אולי להמשיך את הסיפור)
