וְהִיא בְּעֶצֶם נְעוּרִים

וְהִיא בְּעֶצֶם נְעוּרִים / יוּדִי מַרְטוֹן

הִיא הָיְתָה שׁוֹחָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים

אֲדֻמַּת פָּנִים לְמִחְיָתָהּ.

שְׁתֵּי עֵינֶיהָ צֵרוּפֵי גְּוָנִים,

כְּמַשָּׁב שִׁבֳּלַי קָמָה בְּיוֹם שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת.

תְּנוּעָתָהּ כְּגַלִּים גַּלִּים

בָּהֶם הִיא פּוֹסַעַת.

מְיַשֶּׁרֶת הֲדוּרָה לְקִפְלֵי שִׂמְלָתָהּ

וְאוֹמֶרֶת "רַק אֲנִי כִּי אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ".

וַאֲנִי מְפֹעָם מִיֹּפִי דְּמוּתָהּ,

רוֹדֵף אֶת שֹׁבֶל שִׂמְחָתָהּ,

בִּכְדֵי לִרְאוֹת אוֹתָהּ מְפַלֶּסֶת דְּרָכֶיהָ

לְאָבִיב שֶׁל פְּרִיחָה אֲדֻמָּה זוֹהֶרֶת וְחַמָּה.