דניאל 3

בזהירות רבה דחפה דניאל את דלת חדר השינה של נעמה והציצה פנימה. אימה הייתה שרועה  על המיטה על הבטן, יד ימין מושטת לעבר הנייד ויד שמאל חובקת את ראשה, מכסה את עיניה. מעט קרני האור של צהרי היום הצליחו לחדור דרך חריצי התריס הישן וליצור תבנית משונה על השטיחון שלמרגלות המיטה.  ריח לבנדר התערבב עם ריחות השינה הכבדה של נעמה.

"אמא," אמרה, לחשה דניאל, "אמא, בקשת שאעיר אותך, כבר שתים עשרה." נעמה לא הגיבה.

דניאל פסעה לתוך החדר ונגעה קלות ביד אימה, זו שסככה על העיניים מהתחילתו של יום חדש.

" מה, מה?" מלמלה נעמה.

"כבר שתיים עשרה," דניאל נעמדה חסרת אונים. להעיר? לתת לה עוד חצי שעה של מנוחה? בשתיים מגיעה ההסעה ומה אם לא תהיה מוכנה?

ניגון הטלפון הנייד הציל את דניאל מלקבל החלטה בנידון. הביטה על הצג המהבהב.

"דניאל" אמרה דניאל, וניערה קלות את נעמה, "דוד דניאל מתקשר".

נעמה קרעה בבת אחת את קורי השינה ומשדות הלבנדר המרגיעים ניעורה למציאות מטרידה.

לקחה הנייד, את השיחה כבר נותקה. שלוש שיחות שלא נענו, כולן מדניאל. הוא מרגיש שהיא לא מספרת לו משהו חשוב. נימת קולה מסגירה אותה, גם כשהיא חוזרת ומבטיחה לו שאין לה שום סוד לספר הוא לא מאמין. כאב הראש הולך ו מחמיר, מפריע לחשוב, לקבל החלטה. וכבר אין זמן, עליה להתארגן: שתיים עשרה ועשרים, ההסעה מגיעה בשתיים ועוד כל כך הרבה דברים יש להספיק לעשות עד אז. 

עוד מעט דניאל יתקשר שוב... עדיף לה לשלוח לו מסרון: "ראיתי שהתקשרת, כרגע עסוקה, אתקשר מאוחר יותר."

"די להתחמק!" מסרון תשובה הגיע עם אימוג'י לא מרוצה.

"לא מתחמקת," ענתה לו ולאחר הרהור הוסיפה אימוג'י קורץ, שלחה ההודה וגררה את עצמה לחדר האמבטיה.

נעמה הביטה בבואתה המצחצחת שיניים. דמות פרועת שיער ועיניים אדומות מעט החזירה לה מבט:

" את ממש לא מתחמקת, בטח הולכת לספר להם הכל. הצחקת."

"אבל אי אפשר להמשיך כך," ניסתה לשכנע, "אני חייבת לספר, וכמה שיותר מהר."

"אמא," שמעה את דניאל קוראת לה מהמטבח. "הקפה מוכן, להביא לך למרפסת?"

נעמה הביטה בדניאל, יהלום לא מלוטש שלה, אוצרה היחיד, פרי אהבה בלתי אפשרית.

"אוי דניאל, דניאל, " נעמהה נשקה לראשה של הבת עת נטלה מידיה את כוס הקפה. כמה מהר גדלה הילדה, כבר נערה בוגרת ובכל זאת, ילדה. איך תספר לה, איך?