דניאל 4

אחרי מקלחת חמה ומנחמת התפוגג הערפל במוחה. נעמה  שוב הייתה מפוקסת, מעשית. לבשה את חולצת הטריקו ומכנסי ג'ינס, פיזרה את תלתליה הלחים, מרחה מעט קרם, שפתון, התזת בושם והיא מוכנה.

"עיניים אדומות,אבל סך הכל סביר, קדימה, לעבודה," - קרצה לדמותה ופנתה למטבח. חיממה ארוחת צהריים לדניאל, אספה את קופסת האוכל שלה לתוך התיק. בדקה בקפידה את תכולתו: מפתחות הבית, תג עובד, טלפון נייד, יש.

הוסיפה בננה.

" כמה את יפה," דניאל חיבקה מאחור את נעמה, טובלת את פניה בתלתלים ריחניים של אימה.

"דנדוש, שבי לאכול," נעמה הסתובבה ונשקה את דניאל על מצחה. "רק תנעלי אחריי את הדלת."

היה זה "טכס יציאה לעבודה בשבת בצהרים" - הנחיות אחרונות של עשי/ אל תעשי. חיבוק ונשיקה ולדרך. משמרת צהרים מתחילה בשלוש, ההסעה אוספת בשתיים. דניאל כבר ילדה גדולה, ומשמרת ערב בשבת משולמת היטב.

עשרה לשתיים, נעמה ירדה במדרגות ונשענה על גדר האבן הנמוכה שמתחת לביתה. הוציאה הנייד והתקשרה:

"דני, ראיתי שהתקשרת, אני במשמרת ערב היום, ישנתי עד מאוחר."

"הי, אתמול הרגשתי שהיית מאוד מוטרדת. קרה משהו?"

"אני צריכה לדבר איתך," נעמה הרגישה איך קנה הנשימה שלה מתכווץ וקרקע כמו נשמטת תחת רגליה.

"כן, אני מקשיב."

"לא בטלפון," אספה את עצמה, "מתי נוח לך שניפגש?"

"נעמה, אני פנוי הערב, אקפוץ אלייך לכוס קפה בסביבות שש?"

"עדיף מוקדם יותר, במוצאי שבת מתחיל עומס, לא נוכל לדבר."

"אין בעיה, אגיע לקראת חמש, בסדר?"

"או קיי. ביי, ההסעה הגיעה." רכב ההסעות עדיין לא נראה באופק, אבל להמשיך בשיחה לא הייתה מסוגלת.

כל הדרך לבית החולים גלגלה נעמה בראשה איך תבשר לדני הבשורה הקשה. אבל אין ברירה, מישהו צריך לדאוג לילדה אחרי ש..., במידה ו...

"איך את מרגישה," ענת הביטה בה במבט מודאג. "את נורא חיוורת, מתי את מתחילה בטיפולים?"

" בקרוב, ענת, ממש בקרוב. פשוט יש לי כמה עניינים לסדר קודם"

גיטה