סיפורים

גם הדופק שלה היה מהיר, מהיר מאוד, אם בגלל הלחץ להספיק לסיים ההכנות לפני בואו של דניאל ואם בגלל המתח לפני השיחה הגורלית. התנועות האוטומטיות כמו חידדו ומיקדו את מחשבותיה.

הסיטה הצידה הבזקי הזכרות, והתמקדה בעיקר: לספר הסוד לדניאל, לעדכן אותו במצבה שלה ולבקש ממנו לעזור.

"רגע," נעמה קפאה במקומה," אני צריכה רק לבקש, לא חייבת לספר! איך לא חשבתי על זה קודם!" .

נעמה הכניסה המבחנות למכשיר והתיישבה במקומה הרגיל. היא השתוקקה לקפה, אך החליטה להמתין לדניאל.

הוא והגיע בארבע וחצי.

במעיל אופנוענים, עם קסדה ביד ותיק גב תלוי ברישול על כתפו דני נראה צעיר בהרבה מגילו. בתלתליו המכסיפים מזמן לא נגעו ידי ספר, אבל התגלחת הייתה טרייה.

"לכבודי?" תהתה נעמה.

דניאל הניח הקסדה על המדף, מזיז הצידה כמה קלסרים עבי קרס.

מרחוק הריחה את ניחות הבושם האהוב עליו, אותו ריח שסיחרר את חושיה בלילה רחוק בזולה בקיבוץ, ליל אהבה שהעניק לה את המתנה היקרה מכולן, את מתנת המשך החיים.

הוא התקרב אליה בצעדים בוטחים וחיבק, חיבק כמו שרק דניאל יודע לחבק.

נעמה לא התאפקה והרעיפה על כתפו מפל תלתליה. גם בתלתליה שלה כבר זרקה השיבה. הרבה זמן נמנעה לחבקו כך, כמו אז בנעוריה. מאז שהתחתן, סוף סוף, נמנעה מלגעת בו, בטח ככה!

"הי, מה שלומך, אחותי?" ניכר היה שדניאל נבוך מהקרבה המפתיע, אך משהביט בנעמה הרצין באחת ושינה את נימת קולו.

"נעמה, מה קרה?" עתה עמד מולה דן. בוגר, אחראי, איש משפחה למוד נסיון חיים.

"דני, אני רוצה לבקש ממך משהו," אמרה נעמה בקול רגוע ורציני בדרך לפינת הקפה.

"לבקש? את צריכה כסף?" דני התיישב, נשען על משענת הכסא, רגל על רגל, ידו על השולחן.

" דני," נעמה אספה לריאותיה אוויר ובנשימה אחת פלטה: "האם תסכים להיות האופוטרופוס של דנדוש שלי?"

נעמה לא המשיכה, בדקת הדומייה שהשתררה בחנה איך גבותיו של דניאל זוחלות זו לקראת זו וגופו נדרך כמו לקראת מכה. הוא כבר לא ישב ישיבה זחוחה של אדם שקפץ לביקור, אלא כאדם שעולמו הולך להתהפך ולהסתחרר.

"מה???" הצליח לפלוט לאחר זמן מה. "למה?" זה כל מה שהצליח לחרחר ונדם.

אישוניו מלאות הדאגה התמקדו באישוני נעמה.

תגובות