התשובה של דני לשאלתה של נעמה: "האם תסכים להיות האופוטרופוס של דנדוש שלי?" נותרה תלויה ביניהם בסימן שאלה גדול: "למה?" חזר ותהה, "מאיפה בא לך רעיון מטורף זה?"
"תראה דני," אמרה נעמה .
והקול הפנימי מנקר בה: " אתה תצטרך לדאוג לה כי היא הבת שלך ואני עלולה לא להבריא."
"דני," ניכר היה שהיא מושכת הזמן ומנסה לברור מילים: "הלכתי להיבדק, ואורית צדקה. אני מתחילה הטיפולים בשבוע הבא. במידה ויקרה לי משהו הייתי רוצה שתדאג לדנדוש. הרי אתם מסתדרים כל כך טוב. אתה מבין אותה, היא מעריצה אותך..."
את הקלף המנצח נעמה שומרת בפנים בפנים. לא רוצה לקלקל לדן ואורית: תינוק עומד להיוולד עוד חודשיים, למה לשחרר שדים מהעבר. יש בעברו מכל וכל, נעמה יודעת. אורית עדיף שלא תדע!
"מה עם ההורים שלך? הם יטפלו בדניאל, מה הבעיה?"
"הם מבוגרים. אבא חולה, אמא גם לא במיטבה. לא חושבת שיצליחו איתה. היא לא תקשיב להם, יריבו כל הזמן. זה גם לא להרבה זמן, היא כבר בת שש עשרה." השתתקה ותלתה בו עיניים מלאות תקווה.
"זה אפשרי בכלל, עניין האופוטרופסות?"
"אני חושבת שכן, אכתוב בצוואה שזה רצוני ואתה תמלא מסמך הסכמה. אחרי ההורים אתה, למעשה, בן המשפחה הכי קרוב."
"נעמה, אני צריך לחשוב על זה," דן קם ממקומו, הלך לאסוף הקסדה שלו.
הוא יצא לדרכו ובמוחו רק משימה אחת: "אני צריך לדבר עם אורית."
רק כשהתיישב על האופנוע והחל בנסיעה נזכר שבכלל לא שאל את נעמה באילו טיפולים מדובר.
"מי זה היה?" שאלה דינה כשנכנסה לחדר הצוות והבחינה בנעמה יושבת קפואה במקומה.
"בן דוד שלי, דן, ביקשתי ממנו לבוא לכאן היום, כי ביום שלישי אני מתחילה בתהליך."
"אני יודעת," דינה פתחה המקרר הקטן והוציאה תפוח עץ. אחר כך ניגשה לכיור ושטפה אותו היטב.
"את יודעת נעמה," דינה הסתובבה ושלחה מבט מרוכז בחברתה לעבודה, "את עושה את הדבר הנכון!"
דינה שתקה מעט והוסיפה:" ואת תראי, בסוף הכל יהיה בסדר, סיכויי ההחלמה שלך גבוהים מאוד!"
"אני יודעת, גינה, אני יודעת." מלמלה נעמה ופנתה לצאת, "אני חוזרת לעבוד."
נעמה חזרה לטפל במבחנות אך תרחישים עתידיים שונים ומשונים המשיכו להתרידה:
מי ידאג להורים (לו רק היו לה אחים), מי ידאג לדנדוש (לו רק בועז היה נשאר בתמונה),
מי יעזור לה עצמה בזמן הטיפולים (חס וחלילה לערב את דנדוש,
גם כך קשה לה להתמודד עם ענייני גיל ההתבגרות).
"חד משמעית," גמלה בה ההחלטה," דן הוא הכתובת, ואם לא יסכים ב'טוב',
אספר לו האמת ואז לא תהיה לו ברירה.".
ולמרות שהחליטה עדיין טיפחה נעמה עמוק - עמוק בלבה את ניצוץ התקווה שבכל זאת לא תצטרך לספר לו.
הבוקר שהגיע היה שקט באופן מפתיע. נעמה התעוררה בשעה מאוחרת. הלילה ישנה יותר טוב מבלילות הקודמים, אך בכל זאת הרגישה עייפה פיזית, מותשת נפשית. הכריחה את עצמה להתמתח ופנתה לבדוק הודעות.
"תתקשרי ," קפצה ההודעה מדן.
"קודם הקפה," חשבה נעמה, הכינה קפה שחור והתיישבה.
שלושה צלצולים בלבד ודן על הקו.
"דיברתי עם אורית," כך, ללא הקדמה, ללא מילות נימוס, "אנחנו מסכימים."
"אנחנו," לא הבינה נעמה.
"כן, אני ואורית, נדאג לדנדוש ביחד." הקשיב לנשימותיה של נעמה, בזמן שחלחלה בה ההבנה ואז מרוב הקלה שחשה נעתקו המילים מפיה.
" אם את מסכימה, כמובן." הוסיף בהיסוס.
אם היא מסכימה? איזו שאלה! ברור שכן, וכן וכן.
כמה מרגיע שגם אורית תהיה בתמונה, אישתו היפה והחכמה של בן דודה האהוב.
"ברור," אמרה ,"תבואו בערב ונדבר? במה אפנק אתכם?" שאלה.
"תכיני לי הלביבות המיוחדות שלך," ביקש דן.
"בכיף, תבואו בשבע," בקשה.
"בטח". קליק של סוף שיחה.
ולא הצטרכה לגלות הסוד!!!!
לפחות לעת עתה.....
