אהבה אסורה

זו הייתה אהבה ממבט ראשון: היא ילדה בת אחת עשרה והוא...

בחור יפה תואר, שזוף ושמח. תמיד שמח, מספר בדיחות בשפה שלא הבינה, מוקף חברים וחברות בחולצות טריקו ומכנסיים קצרים. והיא לידו, בחצאית פליסה, חולצת מלמלה ומבט של ילדה אבודה מארץ זרה.

מגשמי סתיו של ימים מתקצרים לקראת החורף היא הגיע אל קיץ חמים ונעים. והוא היה שם לקבל את פניה!

"אל תדאגי," אמר לה אבא שלה,"את לא נשארת פה לבד,הינה דניל ..."

"דניאל, עכשיו קוראים לי דניאל. עיברתתי את השם הגלותי." צחק בן הדודה, שעל קיומו רק שמעה מקרובת משפחה רחוקה.

הוא כבר היה  וותיק בארץ הקודש, בא להתנדב בקיבוץ לפני הגיוס ליחידה מובחרת.

לפחות מזה לא היה מסכים!

נעמה, שאז עוד קראו לה נינה, הושארה אצל שרוליק ורוחל'ה, כבדירה החדשה שקיבלו עם עלייתם ארצה עוד לא היה חשמל ומים זורמים. ההורים יתארגנו בינתיים בעיר, ונינה תהיה אצל הקרובים בקיבוץ.

"חופשת סוכות, עשרה ימים. ממש לא נורא," אמרה רוחל'ה. "ואני בינתיים אתחיל ללמד אותה עברית."

וכך היה. ילדה אבודה בשתי צמות, בחצאית פליסה וגרביים לבנות בתוך סנדלים  משכה מבטים בחדר האוכל. 

הילדם לא התקרבו אליה ומבוגרים איבדו בה עניין כעבור מספר ימים. חלקם עוד המשיכו לחייך אליה בהזכרם בילדות הרחוקה. היו אלה המבוגרים שבהם, אך מהר מאוד גם הם איבדו בה עניין והיו ממהרים לרוץ לעיסוקיהם. 

היה זה דניאל שפרש עליה את חסותו. אם ביוזמתו, אם כי שרוליק ביקש ממנו.

בכל אופן, לאחר "פשיטה" על המכבסה הוא הצליח "להלביש אותה כמו בת אדם", לדבריו.

מכנסיים קצרים וגופיית טריקו. הוא גם לימד אותה לרוץ יחפה על המדשאה ולברוח בזמן מהממטרות השובבות.

איתו הרגישה ילדה, איתו הרגישה נערה. הייתה מזדנבת אחריו לבית מלאכה בו עבד וצופה, מהופנטת, בידיו הזריזות מרכיבות ממטרות חדשות. 

והוא היה זה שנתן לה, כעבור שנה, את השם "נעמה".