הילדה ובלוק הקרח

אם סבתי, בובה פרל, אישה זקנה מאד, עור פניה מלא קמטים המזכיר את ידיה של הכובסת שלנו לאחר יום כביסה. משהייתה מחייכת היה נפער פיה חסר השיניים כמו מערה של הרי הכרמל. כולה כפופה כסימן שאלה נתמכה במקלה. 

"הבובה" רצתה תמיד לגור עם בתה הצעירה אסתר שגרה בשכנותנו. גם כשהלכה לביקור לסבתי והיו מחביאים את מזוודתה על מנת שתישאר, התעקשה תמיד לחזור לאסתר. 

ביום ששי אחה"צ, הלכנו כהרגלנו לים. התעכבנו ליד ביתה של הבובה כשאני חסרת סבלנות. מדוע המבוגרים צריכים לדבר כל כך הרבה ומדוע איננו הולכים ישר לים?!חצינו את החולות ברגל כשכלבנו "תקיף" רץ בשמחה סביבנו. קיץ, חם, אבא אפרים אריה ואני ממהרים להגיע לים ולטבול במימיו הקרירים.

 לבסוף הגענו לים, רצתי לתוך הגלים המתנפצים והרחתי את ריח הים המלוח. נשמתי עמוק וכולי התמלאתי שמחה. שחקנו, השתעשענו בחול והנה כבר נאלצנו לחזור הביתה.

כבר צריך לחזור? הרי רק עכשיו הגענו? אולי עוד קפיצה אחת למים? נהדר! הרגליים מלאות חול ושוב צריך לשטוף אותן במים. ומה באשר לסנדלים? הרי גם הן מלאות בחול.

ואני מתנדבת לרוץ ולשטוף גם אותם במי הים. עוד נגיעה במים הנעימים.

 בדרכנו חזרה שוב עצרנו ליד ביתה של הבובה והבחנתי בהתרגשות של כל המבוגרים שהיו שם ובתכונה בלתי רגילה במקום.

מה קרה? תמהתי! מה כולם נראים כל כך מודאגים ועצובים? דווקא אני הרגשתי מצוין אחרי הרחצה בים.

 לפתע ראיתי שהביאו בלוק קרח והכניסו אותו לחדרה של הבובה. האם כל כך חם לה שהביאו לה בלוק קרח? הייתי סקרנית והצצתי בין רגלי המבוגרים שנדחקו לחדר. ראיתי שמשכיבים אותה על בלוק הקרח ומכסים אותה. סבלנותי פקעה ושאלתי:

 "אם כל כך חם לה שהבאתם לה קרח למה אתם מכסים אותה מעל לראש?"

 שמעתי שיעולים וכחכוחים, ראיתי מבטים ששלחו המבוגרים אחד לשני עד שאבי הסביר לי:

"הבובה מתה. אנו מוכרחים לשים אותה על הקרח עד לצאת השבת".