מעשה בפח זבל (עוד שיר ילדים שכתבתי לפני 33 שנים)

מי זה פה רוצה לשמוע,

מעשה מאוד יפה.

בחצרנו פח של זבל,

כזה גדול ולו מכסה.

בפינה בצל הבית,

שם לו גר דייר ותיק,

ואין לו אח וגם לא רע,

הוא סתם מין פח, מסוג חבית.

כך חבית בצבע כסף,

 גם ביום וגם בליל.

היא אל תוכה אוספת זבל,

מכל דיר, מכל שכן.

גם בקיץ גם בחורף,

בלילות חמים קרים.

חבית גדולה קשת העורף,

אוספת, מוציאה זבלים

יום אחד לשפוך כך דינה,

זבל לחבית רוצה.

וכבר קוראה היא: ,בואי אמא!

המכסה לא זע לא נע...

בחלון נשקפת אמא,

ותינוק לה על היד.

היא הוראות משם נותנת,

איך לפתוח את הפח.

קצת ימינה גם קצת שמאלה,

אמא כך לבת מורה.

אחר משכי חזק למעלה,

אך דינה אי! כבר צעקה.

אוי האצבע אוי כואבת,

אוף נשך אותי הפח.

רדי למטה בואי אמא,

כי הפח פה לא נפתח.

הנה אמא כבר הופיעה,

גיל וגד וכלב קט.

בחלונות שכנים הציצו,

מהומה פה על כל צד.

מי לו שריר והוא בר כח,

אמא כאן כבר מכריזה.

את החבית יפתח, אפילו,

לו אתן תשורה יפה.

גד ניגש מפשיל שרול הוא,

"פח, ראו! אפתח מיד"

את כל כוחו מפעיל, כאילו

"המכסה עוד יפתח"...

"אוי חולצה! אוי מכנסים!

אוף לכלך אותי הפח,

וכבר שחורות לי הידיים,

מי יכול? שהוא ידחף"...

אץ לו גוץ שחור עיניים,

חיש נדחף בין הקהל.

הפשיל שרוול משך ידיים,

ודחף מכסה של פח.

לידו עומדת אמא,

מכריזה בקול ענות.

קרבו נא ילדים עזרו נא,

כי ידי הגוץ רפות.

ילדים עומדים עדיין,

איש מהם איננו זז.

אם הלכלוך עד כאן מגיע,

איך ייגשו אל זה הפח?

זו מרב היא בת שנתיים,

ככה סתם לחשה אמרה:

"הפח עצוב אין לו עיניים,

הלכלוך אותן כיסה"...

אז מיד לעבודה פה,

נרתמו כל הילדים.

בעת, ביד ומי ברכב,

מפנים מכאן זבלים.

ולפתע איזה פלא,

המכסה עלה לבד,

הידד! קוראים האם וטף פה,

פח הזבל פיו פתח.

ומאז ביום, בלילה,

סתם מין פח מסוג חבית

כך לפעמים זוכר צוחק לו,

איך בני בית הוא הביס.