אימי החולה

בחלקו הראשון של היום, כשהופעתי ונכנסתי לבית הורי אימא לפי שעה ישנה, אבא שמח לקבל אותי מטבעו ככה הוא, זה אופיו, מעט תשוש חסר כוח רופס ידיו מדולדלות, הדיאליזה הדורשת טיפול ממושך עשתה את שלה על גופו.אבא מטופל בימים הלא זוגיים בשבוע, את הָגַעַתי ושהותי בבית הורי, תיאמתי ליום שני בשבוע, היה חשוב לי לראותו, אף על פי שבתקופה האחרונה לא נראה כל כך טוב, חיוור היה, לא מרוכז ובעיקר דואג לאימא. נכנסתי לחדרה של אמי, מתבוננת בה, משירה מבטי אל פניה החלקות, שבגיל שמונים היותה נטולת קמטים,משירים ממני עודף של השתוממות ופליאה מעידה בפני עצמי על רצוני לנגוע וללטף את פניה החלקים, מתחת לעיניה הקטנות, העצומות, הקמטים הקטנים ניבטים מחוצפים.היא מכוסה בשתי שמיכות שמחממות את גופה שמדיף ריח זיעה חריף בנוסף לריח השתן שנידף באוויר מהשקית המשתרבבת ששואבת את השתן מבטנה החסרה שלפוחית שתן שנכרתה בעטיה של מחלה ממאירה המראה הזה דחה אותי, בשלב זה שאני מתכוננת לצאת מחדרה,לפתע נפקחו עיניה לרווחה. "מה את עושה כאן" זועקת לעברי מבוהלת בלי לקרוא בשמי. "זאת אני, אמא" "אני לא אימא, שמי לאה" עונה לי מחזיקה מצמידה משלבת את אצבעותיה אחת לחברתה. התינוקיות האינפנטילית השטותית רעת הרוח בשל היותה חולה באלצהיימר נחשפה ונעשתה פומבית מתערטלת מולנו לראווה ואנו ילדיה ובעלה נותרים חסרי הגנה, בכל זאת נתקפתי געגועים, משתוקקת לחזור לראות את אמי כמו לפני שנים, אבל נחשפת למראה יוצא הדופן וניכר היטב שלא אתקבל על דעתה , כמחליפה של מריה הפיליפינית שביקשה את רשותנו לקחת יומיים חופש . אימא לא זיהתה אותי ואף נהגה בעקשנות, הקשתה את עורפה ונהגה כפרד בהוליכי אותה ממיטתה להושיבה בכסא הגלגלים שהיה אמתלה עבורי כדי לא לעמול קשה משום חוסר שיתוף הפעולה מצידה, את כסא הגלגלים שכרנו "מיד שרה" להקל עלי ועל אבא בהיעדרה של מריה, על אבא לא יכולתי לסמוך, לא עמדו לו הכוחות הפיזיים לעזור לי בטיפולה של אימא. על מנת להושיבה בכסא הגלגלים, היה עלי להושיט לה יד ולתת תמיכה ומשען בהילוכה הכושל. אימא הקשיבה היטב להוראותיי,בהדגישי את המילה "אימא" הביטה אלי בלעגנות ובעוקצנות, הבחנתי אף בארסיות בדבריה "שמי לאה הבנת"! בלי להזכיר את שמי או היותי בתה. אבא מביט עלי בחמלה, מתוך צער ברוב חסד ורחמים, מגחך וממעיט בערכה בראותו את התנהגותה של אימא כלפי ואומר לה "זאת אנה הבת שלנו, את לא מכירה?" "אני צריכה ללכת" שומעת את אמי אומרת לי כשאבא פונה למטבח. משראתה שאיננו בסביבה פונה אלי בתנועה סיבובית באצבעה לכוון ראשה כאומרת "איזה משעגינה" אני מטה את ראשי אליה כמבקשת להבהיר מה כוונתה "הוא מחביא את המפתח של הבית הוא מפחד שאברח" "לאן את צריכה ללכת" שואל אותה אבא כמתגונן מולי מנסה להחביא את דבר מחלתה בפני, הוא שמע את דבריה וניכר על פניו שהתנהגותה היא לזרא לו "לקיבוץ, אתמול דיברתי עם רותקה" אמרה אמא "מי זאת רותקה"?, שואל אותה אבא וחמתו עולה בו. המצב הזה היה לא מסביר פנים לא אדיב, לא חביב ויכולתי אולי להסתדר בלעדיו, לכאורה הם מתקוטטים מתווכחים ומתנצחים, אך ניכר שזאת הייתה התקשורת היחידה שנותרה ביניהם. משחזרה מריה מחופשתה אבא ליוה אותי לתחנת האוטובוס. ימים יפים באו בחורף שזה עתה מסתיים, עדיין לא אביב, אך באוויר ריח פריחה ועלומים, רעננות, בתי העסק נפתחים כמו פטריות אחרי גשם, הימים קרובים לחג הפורים, הורים וילדיהם מגיחים לבתי העסק לקנות תחפושות לקראת החג, הרחוב קם לתחייה מתגעגע ונושא נפשו מתאווה לימים חמים, הומים וסואנים. חצינו את רחוב סוקולוב. אבא נחלש ממאמץ, שני ימי "הטיפול" באימא הביאו אותו לתשישות ואיבוד סבלנותו. הרגיש לאה גם כלפי. בשדרה הקרובה בפינת הרחוב התיישבנו על ספסל, מתבוננים על הבריות ההולכים ושבים, גוררים את פסיעותיהם, גברים נשים וטף שזורמים וממלאים את הרחוב בהמוניו נחפזים רודפים ונרדפים כאילו אין מחר.