אני לא משוכנעת עדיין שלא היה זה חלום. אמנם, עשיר בצבע ובפרטים משכנעים המקבעים אותו בעולמה השפוי והקר של המציאות - ובכל זאת, על פי טיבו ועיקרו, לא יכול היה להיות אלא חלום. הייתי מורגלת תמיד לבחון את הדברים בעין ביקורתית וקפדנית ולא לתת לרגשות חולפים או תפיסות מפוקפקות לערער את האמת הכמוסה שבטבעו של העולם. לכן אינני בטוחה במילותיי ואני מדלגת ממילה למילה כאדם החוצה נהר שעומקו אינו ידוע לו לאשורו.
הייתה זו מסיבה שהתירוץ העיקרי לקיומה היה בואו של המלחין הדגול מווסטרגרד, מר א"ו אסטרמן. לא הייתי מגיעה אליה אלמלא סקרנותי לשוחח עם האמן ולשמוע את נהר המתים המפורסם שלו, שהבטיח לנגן אותה למעננו, בעין ראשונה, כפי שנהג מאירט לומר. הוא היה צעיר, כמו רוב המוזיקאים שימיהם מתקצרים הודות לחיים עמוסים מדי ביצירה, מחלות תכופות ולחצים נפשיים קשים מנשוא. האירועים החברתיים הללו מזמן היו לי לזרא, למען האמת, וההפלה שעברתי לא מכבר סיפקה לי תירוץ מושלם להיעדר מרובן. ד"ר מאכט היה זה שהתעקש שעליי להראות את פניי ברבים, פן ישכחו אנשים את שמי ואת דמותי. אני חושדת שמה שהטריד אותו באמת היה החשש שמא אנשים יתחילו ללכת רכיל על אשתו המסוגרת בביתם ולהעלות השערות שהקלון עימן על בריאותה הגופנית והנפשית כאחד. אמנם, נטייתי למצבי רוח חורגים מגדר הרגיל לא היו דבר חדש בעבורם, וגם לא בעבור ד"ר מאכט, אלא שהוא ציין שמגיע רגע בחייו של אדם שבו עליו להחליט אם ברצונו לחיות בתוך קרביה של החברה או מחוצה לה, הערה שהגה כתמיד במותחו ביקורת, כשצווארו זקור ואצבעו מונחת היכן שמשקפיו נצמדו לגשר אפו, כאילו היה בדעתם להחליק ארצה אם לא ינהג בתקיפות. השבתי לו בקרירות שכאשר פרטים הופכים לחברה משהו מאופיים העמוק והמהותי ניטל מהם, והם משמשים זה לזה השתקפויות כוזבות בדבר הראוי והנכון בחברה. הוא ענה שאינו רוצה להתיש את עצמו בוויכוח נוסף איתי, ואז הוסיף שהחירות שאני נוטלת לי עלולה להביא לקיצי יום אחד, אם אפריז בה. המשפט הזה לבדו יכול היה להצית סידרה נוספת של סערות רוח מלוות בעקיצות רותחות ובהפניות גב קפואות, אלא שניהלתי אותו בעודי מתאוששת ממיגרנה חריפה, וזה התירוץ היחיד שלי לכך שלא הייתי במיטבי.
כפי שציינתי, בואו של א"ו אסטרמן הוא זה שהכריע את הכף, לבסוף. הקיסר בכבודו ובעצמו גילה בו עניין ואף הזמין אותו להתארח באולם האופרה המפואר שבבירה, אם כי הילכו רינונים על כך שמי שבאמת חמד את העלם המבריק היה אשתו של הקיסר, שנהגה לארח בטרקלינה לא מעט אנשי שם והוגי דעות שנדדו מצד זה של העולם לצידו האחר (ומצד זה של מיטתה לצידה האחר, כפי שהוסיפו וריננו, אם כי בלחש). הקיסר המזדקן שלנו, שפניו היו מאופרות תמידית בלבן (מה שעורר את החשד שהוא סובל ממחלת עור קשה כלשהי) ועוטות פאה שהסתירה קרוב לוודאי התקרחות מואצת, היה רך בידיה של רעייתו כמו חמאה, נטיית אופי שעליה פיצה בנוקשות יתרה עם שאר שריו ופקודיו ובוודאי הוליכה לכמה משוגות פוליטיות אומללות, אם יימצא מי שיעלה על הכתב את ימי שלטונו המבולבלים ללא חשש למשרתו או לראשו. אסטרמן נענה בחיוב להזמנה המפתה, אבל לא נמנע גם מהזמנות אחרות, צנועות יותר, כמו זו של הרוזנת הידועה בכינויה אל סיידה, תואר שניתן לה עקב חיבתה לכל מה שאזוטרי ואוריינטלי, שבביתה התארחנו באותו ערב משונה. אני עטיתי על עצמי שמלה תכולה עם מחשוף קל שבקלים (לא מתוך כוונה לעורר את אישו הכבויה ממילא של ד"ר מאכט, אלא רק כדי לחוש מחדש את נשיותי שחשה עצמה דועכת במהלך ההיריון המתיש ולאשש את הנחתי שאישה אינה נמדדת רק בסך כל היורשים שהיא מביאה לעולם) ושערי היה אסוף על קודקודי כעין קונכיה שסרטן עשוי למצוא בה בית. ד"ר מאכט, לעומת זאת, לבש את החליפה הקבועה והיחידה שלו, שאין לי ספק שגם ייקבר בה, כפי שאמרתי לו לא פעם בהלצה שהצחיקה רק אותי. שנינו נכנסנו שלובי זרוע לאולם הנשפים המרווח והמואר באור יקרות של אל סיידה, שקיבלה את פנינו בברכות בשלוש שפות שונות, כל אחת אקזוטית מחברתה, ואף אחת מהן אינה נכונה דקדוקית, כפי שהבלעתי את עצמי מלומר. היא הייתה אישה כבדת משקל, שלמרבה הצער עוד נותרו על פניה רמזים ליופייה הקדום ולזמנים בהם כל גברי המדינה לטשו בה עיניים רעבתניות. היום נראה שכאילו דמותה המושכת והרעננה נמתחה על פני פסל גדול מדי למידותיה, דבר שהפך אותה לדבר שקשה להביט בו לזמן ממושך. לראשה חבשה טורבן הודי שנוצה סגולה מתנפנפת ממנו כמו בברכת שלום, וטבעות כה רבות כיסו את אצבעותיה שדומה היה שטבלה במאורת אוצר של דרקון שטרם התעורר. שמלתה השחורה והנפוחה נסרחה אחריה כמו ילד חנפן. אחרי כמה חילופי דברים רשמיים, הבעת צערה המתבקש על הריוני הכושל (שניכר בו יותר משמץ של שמחה לאיד) וברכתה על פתיחתה המקווה של הקליניקה החדשה של ד"ר מאכט, נדדנו שנינו אל השולחן הצדדי השמור לנו, שם ישבו כמה מידידינו ולגמו שמפניה בכוסות בדולח, בעוד כמה זוגות חוללו על רחבת הריקודים. קולות צחוק ושיחות מהוסות מילאו את החלל בשעה שמלצרים מעונבים מילאו כוסות מחדש והגישו מנות זעירות שנרקחו בידי טובי המוחות הקולינריים של היבשת, כפי שהבטיחה הרוזנת. מוזיקה עליזה וקלת דעת ליוותה את חילופי הדברים והגופים שמולי, שאותה ניגן פסנתרן צעיר שעיניו נראו עצומות למחצה ושערו משוך לאחור וגולש אל תוך צווארון מוגבה. זה לא היה ו"א אסטרמן, הבטיח לי ידידי משכבר הימים, תומסן. רווח לי, למען האמת. הנעימות הנדושות שהפיקו אצבעותיו נועדו רק לגרום לגברים ולנשים לכרכר זה סביב זה כמו חיות מיוחמות, כך לחשתי באוזנו, והוא השתדל שלא לצחוק בקול רם מדי. פאולינה שישבה לצידו, רכה ומיוסרת כמו אשתו האובדנית-כמעט של סנקה, נתנה בי מבט נוזף וניסתה לדרבן אותו להזמין אותה לרקוד מרצונו, בלי שייראה כאילו היא זו שביקשה ממנו. שלפתי סיגריה דקה מחריט הכסף שתומסן נתן לי כמתנה לציון שבע שנות ידידות והצתי אותה, צופה בעשן העולה ומעמעם את דמויות הרוקדים והרוקדות. ד"ר מאכט, יבורך ליבו האפל, לא אמר דבר, כאילו מאחר והשקיע את מיטב כוחו בלהביא אותי למקום, התרצה די הצורך על מנת להעלים עין מחטאים קטנים. הוא שקע בשיחה עם גבר משופם וטרחן שהתגנב לשולחן בנפרד מרעייתו קצרת הרואי, ועד מהרה שכח כליל מקיומי. תומסן השתעשע בחזרה על תיאוריות פסיכולוגיות שנפוצו לאחרונה, כאילו הנפש היא תוצר של התניות חברתיות ולא מושג בפני עצמו, אבל יכולתי לראות שהוא מגלה עניין בכל אופנה חדשה, אף אם רק על מנת לדקור אותה חזור ודקור עד שלא יוותר ממנה דבר. כיום קיימת נטייה רגרסיבית לבטל את קיומו של האינדיבידואל מכל וכל ולייחס את כל הצלחותיו ואת כשלונותיו למערכות הכוללות שמתוכן הוא מגיח ומתעצב, יהיה זה השבט, המשפחה, הצבא או המדינה, אמר תומסן, מתעלם בשאננות ממבטיה הנואשים של פאולינה. היחיד אינו קיים אלא ביחס לסביבה המקיפה אותו, זה לוז הדברים. ולפיכך, אין אחריות אישית, אין נאמנות או מחשבה פרטית וייחודית, הכל הוא תוצר מבני המסתעף לכיוונים שיידרשו שנים של מחקר ואינספור כרכים עבי כרס על מנת להתחקות אחריהם ולמפות אותם כהלכה. וזו הסיבה לכבוד הרב שזוכים לו מלחינים כגון א"ו אסטרמן? שאלתי אותו בהקנטה. האם גם גאונים הם חלק מהמערכת החברתית חסרת הפנים הזו? ראוי יותר לקרוא לגאונות אנומליה, שכן היא נדירה עד מאוד ואינה משקפת את הסביבה שצמחה ממנה, ענה תומסן. אולי אפילו ארחיק לכת ואכנה אותה מוטציה חברתית, עיוות בלתי מוסבר שמתעקש לזקור את ראשו היכן שהכל כפוף ומכונס. אבל הם אינם מוקעים מתוכנו כאילו היו פסולת אנושית וזאת למה? לכל דבר יש שימוש, אפילו למה שמרהיב לקרוא תיגר על עצם הנחותינו היסודיות ביותר. השליטים נוטלים לעצמם את הגאונים הללו, מטפחים אותם ומפנקים אותם כאילו היו בניהם האובדים, ובכך מנכסים אותם לעצמם ולמדינתם, כאילו הם גרעין הכישרון, אימם ואביהם גם יחד, וכאילו הגאונים הללו הם פרי העם והממלכה. כך הם קושרים בין היחיד ובין הרבים, בין המבריק ובין חסר הדעת, באופן שיקשה על אנשים בעלי גאווה לאומית וכבוד עצמי להפריך. הגאון עומד על הר עשוי גופים חסרי פנים, או על פירמידה שנבנתה באלפי שנים של דם ודמעות. הוא נוטל מעט מזעיר מכל מה שקדם לו ומקיף אותו - ובכך הופך להתגלמות חיה של עמו ושל מדינתו. ראי שמשתקפת בו תרבות שלמה, נוסחה שהיא גאונית בפני עצמה, בייחוד כאשר יש לאחד את העם עבור מלחמה כזו או אחרת או להנחית על ראש הציבור היגע גזירות חדשות.
אבל האם אתה מאמין בזה? השענתי את מרפקי על השולחן ושאפתי מהסיגריה, שכבר הייתה בחצי הדרך לאבדון. חשבתי על מאירט האומלל, שדברים כאלו היו גורמים לו לקרוע לגזרים את כותונת המשוגעים שנכפתה עליו ולצאת לרחוב עם שורה חדשה של פמפלטים, אילו רק היה מי שיקשיב להם.
תומסן משך בכתפיו. אמונה איננה ממין העניין כאן, אמר ונקש על כוסו הריקה בכפית כסף. מלצר צעיר מיהר למלא אותה מחדש. טיבה של אמונה שהיא פוסחת על התבונה ונופלת ישר על הלב. מה שמדריך אותנו לרוב הוא לא ההיגיון שבתוצאות מעשינו, אלא אמונתנו שהמעשים הללו יועילו לנו כפרטים וכחברה. אפילו אם אין לאמונות הללו שום אחיזה בקרקע השברירית של המציאות. מה שמוחי הקר והמחושב (וכאן שפתיו נמתחו בגיחוך קל, ונימה אירונית קלה שבקלות נמסכה במילותיו) אומר לי כעת הוא שעליי להנהן ולהסכים לשטות הזו, כיוון שהיא תפתח לי דלתות שעד כה היו סגורות בפני בני מיני. כפי שאת יודעת, רוקסנה היקרה, האמת השמורה בפנים, ראוי לה שתישאר חבויה שם, במקום שבו אין איש יכול לפגוע בה.
אני תוהה מה ידידנו המשותף היה אומר על כך, אמרתי ביבושת.
חשבתי שלא נזכיר יותר את שמו, אמר תומסן בחיוך קל, אף שדימיתי לראות תרעומת קלה בעיני הלשם שלו, שפיתו אותי יותר מפעם אחת לחקור את הגבר שהסתתר מאחוריהן.
אתה עדיין מקנא בו? אמרתי בלגלוג.
מקנא? לא. אדם המוליך עצמו ביודעין לתוך תהום, וחושב את עצמו לגיבור מיוסר מסיבה זו ממש, הוא שוטה גרוע מזה הבוחר לחיות כל חייו בשלשלאות אף שדלת כלאו פתוחה לפניו. הוא תמיד היה כבול בתפיסות הרומנטיות שלו, שהכריחו אותו לראות את העולם כמפוצל לשני חלקים, היצרי והשכלי, והניחו לאדם לבחור אך ורק באחת מהן. הוא היה כולו יצר, ולפיכך דן את עצמו לטרגדיה בלתי נמנעת. את יודעת זאת היטב כמוני, ואף יותר ממני - את עוד שומרת את מאות המכתבים שקיבלת ממנו בתקופה שבה טיפס על הרי געש במטרה ליהנות מההתפרצות שתבוא ביום מן הימים, נכון? אלי, כמה טוב היה שלא נולדתי אישה - זכית לכבוד המפוקפק של להיות מושא תשוקתו הליבידינלית וגם מושא כמיהתו הנואשת למצוא נשמה אחות אינטלקטואלית בעולם הקודר והרדוד הזה. רומנטיקה טרגית בהתגלמותה המזוקקת ביותר. אני חושב שידע מראש שלא ישיג אותך לעולם, והדבר רק ליבה את יצרו עוד יותר: כעת מצא הצדקה לתיאוריה שהגה מתוך מוחו הקודח וחולה העגבת.
האמת אינה רכושו של הפרט, היא רכושו של היקום כולו, אמרתי, נזכרת במשפט הפותח של היצירה היחידה שפרסם בימי חייו, נפש העולם. שמחתי שלא היה עליי לשקר לתומסן: את מרבית מכתביו של מאירט שמרתי בתיבה סודית שנחה מכוסה בארון הבגדים הענקי שלי, שאליו ד"ר מאכט לא היה מתקרב גם אילו היו מניחים מזרק מהול בסם רעיל על צווארו. הגם שתוכנם הרגשי כבר התפוגג, המשכתי להחזיק בהם, כאילו אני שומרת על חלק מעצמי שטרם העזתי להיפרד ממנו.
אל תאמרי דברי כפירה כאלה בקול, רוקסנה יקירתי, אמר תומסן וליטף את שולי כוסו. השעה עוד מוקדמת ואת אינך שתויה עדיין, אפילו. הפסנתרן עבר לנגן נעימה איטית יותר, מתקתקה כגלידת וניל עם דובדבנים, שאיפשרה לזוגות לנוח מעט מעבודת הרגליים שלהם ולראשים מצודדים לנוח על חזות גבריים. מאירט היה רקדן גרוע להדהים, שאהב להניע את גופו בפראות חסרת מחשבה בכל פעם שסיים את כתיבתו של פרגמנט פילוסופי כזה או אחר כאילו ידיו ורגליו נמתחות בידי מפעיל בובות סמוי מן העין, ראשו מוטה אחורנית ופיו פעור לרווחה משל ביקש למלא את פיו במים קולחים מתוך מעיין בלתי נדלה של השראה. לא פעם צפיתי בו מן המיטה שחלקנו באכסניה של גברת סורנטינו, בחדר ששני פריטי הריהוט היחידים שבו היו מכתבה ומיטה (הדבר היחיד שגבר זקוק לו, הצהיר בפעם הראשונה שביקש את ידי, פרט לאישה), איך גופו העירום והשעיר מתנועע כאחוז קדחת מטורפת שהקדימה את זמנה. לא יכולתי שלא לצחוק למראה הזה, הגם שהיה זה יותר צחוק של הפתעה אותנטית מאשר לעג לאיש השולח ידו במה שכלל אינו מוכשר לו.
איש אינו עסוק בלצותת לשני ידידים ותיקים כמונו, אמרתי. כולם נזהרים לא לדרוך על שמלותיהן של הגברות ובהמתנה למסמר הערב, שאגב, טרם הראה כאן את פטישו.
אני חושב שבלבלת בין הפועל ובין הנפעל, רוקסנה. ראי, פחד קהל הוא דבר נפוץ דווקא אצל מלחינים מסדר גודל של הר אסטרמן, אמר תומסן. ככל שמתעצמת הציפיה, כך פוחת בטחונו ביכולתו לספק אותה. ואת טועה אם את חושבת אותי לאדם שתחושת הרדיפה נושפת על צווארו כמגיפה קטלנית. לא לעורי אני דואג, אלא לך. הפילוסופיה היחידה שאני דוגל בה היא זו של הסתגלות למצב הקיים, לא חשיפת עצמי לסכנות שחירות לשון יתרה עלולה להעמיד אותי בהן. מה אכפת לי במה מאמינים השאר? שיבחרו להם דעות ליצניות והבלותיות לדבוק בהן, ואמונות שווא נלעגות לחבוש לראשם ככובע שוטים. האמת המצויה בתוכי לא נחלשת עקב כך, אבל גם לא נפגעת: אני עוטה מסיכה על פניי ומהנהן בהסכמה לכל מה שמעורר שיחות נלהבות באולמות הנוצצים הללו ובשווקים הסואנים. דעותיי לא השתנו מאז. את אולי מקילה ראש בכך, היות ואת אישה - ואיש אינו מטה אוזן לדברי נשים ממילא, אלא רק לעומק מחשופן (ובמאמר מוסגר, שלך צנוע מדי הערב).
הידרדרת, תומסן, אמרתי בקול מאופק אבל כזה שהחל להתלהט. פעם חלקת איתו, איתנו, דעות רדיקליות מאלו.
להיפך, התבגרתי, ענה תומסן. אין אדם יכול לחיות לעד בקליפת הגולם של נעוריו. הדבר דורש או השתלבות בחברה מתוך הבנת מנגנוניה ואימוצם התועלתני תוך שמירה על פנימיות טהורה, או חיים תמידית על החרב כמהפכן של הנפש, מה שניסה לעשות ידידנו המשותף - ונכשל קשות. את יכולה לומר, ואני משער שאכן תאמרי, שלא נשארתי נאמן לעקרונותיי מימים ימימה. אבל עקרונות אינם עצמים קבועים במרחב שתוכנם ומהותם אינם ניתנים לשינוי. צעירים תמיד נוטים ללהט נפשי ורגשי, למעשה הוא תמונת ראי משלימה לתשוקות הפיזיות לבני המין השני, והרי הוא עוד גובר ומתחזק. בגיל הזה הרעיונות מקבלים צורה מיתית ונאדרת שכל תכליתם לשרת את עצם קיומם כמורדים בחברה, תואר שהם מקבלים על עצמם כצלבנים היוצאים למלחמת קודש. האמונה היוקדת ניצבת מעל ההיגיון הפשוט והטבעי. אבל אין האש יכולה לבעור לנצח. שאלי את בעלך המלבב, לא, שאלי את עצמך, שבחרת בו כשותפך לחיים כשעוד פרח הסומק בלחייך ובחלצייך (רק איתך אני מדבר כך - סלחי לי על המילים המגונות הללו), ועתה אתם כשני זרים שנאלצו לחלוק את אותו אומניבוס למשך פרק זמן ארוך מהרגיל. האם רוקסנה הישנה זהה לזו הנוכחית? בוודאי שלא. האם תומסן שלפנייך הוא אותו אחד שחלק איתך את מיטתו ואת ליבו, ובכך תרם להריסתו המוחלטת של ידידנו האומלל? כן ולא. אני עשיתי את הצעד המתבקש שכל אדם בעל שאר רוח וחוש הישרדות יעשה. הצעיר אינו יכול לצפות אל העתיד ולגלות את האדם הבוגר והזקן שיהיה ביום מן הימים - וזו תמצית נפילתו. לא לחינם נביאים הינם אנשים המוקעים מן החברה: הם יודעים יותר מדי, והאמת שהם אנוסים להגות בפי הקהל הסרבן שורפת את נשמתם. ואת... את רוקסנה, הולכת לך בדרך ביניים, מניחה לעצמך להישלט בידי היצר ובידי השכל חליפות, הודות כמובן ליתרונך כבעלת זוג שדיים.
אתה ראוי לסטירה הגונה, אלא שאני חוששת שהנוכחים כאן ישמחו לשערוריה שתסעיר קצת את הרוחות במקום המנומנם הזה, אמרתי. ומלבד זאת, לא אמרת שאתה דואג לעורי? ממה יש לך לדאוג, אם אני שקופה עבורם ממילא?
כי את ניחנת בדבר הגרוע מכל - שאיפות אינטלקטואליות של ממש, אמר תומסן באנחה. אפשר לפטור דברי כל אישה כשטות אם הם נאמרים במשובה ובין קוקטייל אחד למשנהו. אבל אם הם נהגים ברצינות רבה מדי, ותוך כדי זקירת ראש מלאת גאווה - הרי שראשים יתחילו להסתובב לכיוונך, ולא בשל יפי צווארך או חינניות קולך.
כאחד שאמון על הסתרת מחשבותיו, אתה בהחלט עושה את ההיפך, אמרתי. אני מניחה שעליי להרגיש ברת מזל על הכנות שאתה חולק רק איתי. אבל מה תועלת יש באינטלקט שאין בו שימוש? הריהו כמו עץ שנותן פרי עסיסי - אבל אין מי שיאכל ממנו.
אני לא אניח לך לצאת בהשוואות קלות דעת מעין אלו, רוקסנה יקירתי הממולחת, אמר תומסן. פאולינה נואשה מהפצרותיה החמקניות ומצאה לה בן זוג בדמות קצין פרשים צעיר ששפמו האדיר הזכיר לי באופן מכאיב את מאירט. הערב הזה היה כולו מאירט, באופן כזה או אחר. תומסן לא הקדיש לשניים אפילו רפרוף קל של מבטו.
לעץ יש פירות רבים, ואם אבד אחד מהם - ומה בכך? אבל האינטלקט המבוזבז אינו שווה בחיים בשר ודם המתבזבזים על תפיסות שאולי הקדימו את זמנן, או שייכות לעולם דמיוני הלקוח מתוך אגדות וסיפורי גבורה. רוצה לעשות משהו עם האינטלקט הלזה? - עשי כבנות דורך וכתבי רומן סוער כזה או אחר, ופרסמי אותו בשם בדוי. כך תיהנה גם גאוותך וגם ארנקך, במידה ותקלעי לטעם הציבור.
ראייתך צרה מדי, ידידי, אמרתי חרישית. אתה כמו אדם הרואה ענן שחור ומסרב להאמין שתבקיע אותו השמש בעוד שעה קלה או ארוכה.
שוב המטפורות המעייפות הללו, אמר תומסן. בסדר, אדבר איתך בשפתך. אבל הבה נדייק: אדם ריאליסטי הוא זה הרואה ענן שחור המאיים להתרקם, היכן שהשאר רואים רק שמש עליזה וחייכנית. איזה מן הדימויים הללו נושא חן בעינייך יותר? את מתעקשת להתווכח איתי, אני חושד, כיוון שאת נהנית מן הוויכוח עצמו - וקשה לי לומר שאינני עושה זאת מאותה סיבה ממש. אבל את יודעת שהצדק עימי: אחרת לא היינו שנינו מנהלים את הדיון הזה מלכתחילה, אלא היית כפותה יחד עם אהובך הנושן באותו בית משוגעים אליו הגיע בסופו של דבר. האם זה היה מספק את רצונך העז לחיות כפי העולה על רוחך? או שהיית נתקלת בסתירה היסודית שאיתה נאלץ להתמודד כל מי שנוקט בעמדה כה קיצונית: שהבחירה בדרך החירות המוחלטת פירושה מלחמה מתמדת וחסרת תוחלת במפלצת ענק שאין לה פנים ואין לה שם, ושסופה יהיה רק טירוף הדעת או איבודה הסופי. האם מאירט חשב לו את חירות המחשבה שלו לתועלת בשנותיו האחרונות? האם אינני בדיוק כמוהו, כפות בכבלי החברה אבל חופשי לצאת ולבוא כרצוני - כיוון שאני מפריד היטב בין הפנים ובין החוץ, כאדם השומר על מחיצה בין אשתו ובין פילגשו? חישבי על כך, רוקסנה, לפני שתעשי דבר מה נמהר.
לגמתי את השמפניה שלי, שאיבדה לפתע את מתיקותה. תומסן ידע היטב איך לעורר את זעמי, כפי שגיליתי בימים בהם הרומן בינינו היה יותר שלל התנצחויות מלאות ברקים ורעמים מאשר דהרות אינסופיות בין סדינים לחים. ההיגיון שלו היה נטול רבב, כשל מדען המסביר את תוצאות ניסויו שלב אחר שלב.
אין זה משנה כיצד תכנה זאת, יש לזה שם אחר: צביעות. ולזה אין מחילה, אמרתי וקמתי כדי שלא לתת לו שהות לענות, נהנית בסתר מההבעה הנרגזת על פניו. הוא נשאר לשבת וצפה בשאר האולם בעיניים עגומות של מי שכבודו לא מתיר לו ליהנות מתענוגות ארציים ופשוטים. וגם זה שימח אותי, עליי להודות.
שארית הערב עברה עליי בטשטוש חושים מבורך, גם אם מעט מופרז. השמפניה ששתיתי הספיקה לנער מעליי את הדכדוך שהשיחה עם תומסן השרתה עליי, ורקדתי עם שורה של גברים נאים ומסורים עד ששוקיי צרחו מכאב ואמרו די. (לד"ר הנכבד לא היה אכפת, כנראה - הוא והטיפוס המשופם שוחחו ללא הפסק, תוך כדי הטיית ראשיהם קרוב כל כך שתיכף חשבתי שהם עומדים להירדם זה על זה). רציתי לסחוף את גופי ואת רוחי מעבר למגבלות הלילה האחד הזה, לא משנה מה יהיה המחיר. הזמן מכלה את התהילה, חשבתי ששמעתי את בן זוגי הקיקיוני אומר. התקרה התנדנדה מעליי, הרצפה מתחתיי, וריר לא הולם בפירוש איים לזלוג מזווית פי הפתוח למחצה. א"ו אסטרמן כלל לא הופיע באותו ערב, כאילו בעת הקהל שלו שיתק אותו לחלוטין וסגר אותו בחדרו, ממלמל בסלידה עצמית בעודו צועד הלוך ושוב ומסרב אפילו להציץ מהמרפסת בנוף השופע והפזרני של עיר הבירה. הדבר ציער אותי מאוד, ורק הגביר את רצוני העז לרקוד כאילו יהיה בכך משום פיצוי על הבידור שנמנע ממני הערב. חשבתי שאולי הדבר יהיה לטובה: ייתכן שהייתי מתאכזבת מרות אילו הכתרים שהוכנו לראשו היו מתבררים כעשויים נייר. אל סיידה לא הסתירה את תרעומתה, ונופפה ללא הרף במניפה שלה, כאילו גלי חום ממלאים את גופה כשיטפון מאיזה סכר שקרס. הכל היה חסר טעם, ועם זאת נעים מאוד, כמו טיול שמנהלים רק כדי להעביר את הזמן ולא בשל איכויותיו הנעלות יותר העשויות להשפיע רוב טובה על הגוף והנפש כאחד.
וכאן מגיע החלק המוזר. אני זוכרת שהשעה הייתה כבר אחרי חצות, וד"ר מאכט רמז לי, לא בעדינות יתרה, שהגיעה השעה ללכת. תומסן לא היה במקומו, וכך נחסך ממני הצורך לספוג עוד נזיפה חדה ומתנשאת. אל סיידה ניסתה לחפות על ההשפלה שחוותה בחיוכים רחבים מדי והצהרות קולניות שהנשף הבא שתערוך יתעלה על הנוכחי בכל מידה ומובן. ניגשתי אל הארון שבחדרון לצד המבואה, שם הפקידו האורחים את מעיליהם. היכן היה ד"ר מאכט? היכן היה המשרת הקשיש שזה היה תפקידו? אין לדעת. הייתי שרויה במצב חלומי למחצה, רגליי ספק מדדות ספק מרחפות על רצפת השיש הממורקת. הפסנתרן עוד המשיך להשמיע כמה נעימות דלוחות, שמהמרחק הזה דמו לאנחות של אדם המשתדל להבליע פיהוק. גברת אחת צווחה בעונג שלא יכלה להשתיק, כאילו נשך ערפד מסתורי את צווארה. פתחתי את דלת הארון ביד לא יציבה וקיוויתי שהחיפוש לא יימשך זמן רב מדי.
עד כה נשמעים דבריי כמו תיאור פשוט, גם אם מפקפק בעצמו, של פעולות עזיבה גרידא. אבל כשפתחתי את הארון גיליתי שם לא רק ערב רב של מעילי פרווה כבדים, מעילים עשויים קטיפה טהורה וכאלה שהשתרכו עד הרצפה ממתליהם כמו רוחות רפאים תשושות. דמות כלשהי הייתה מכונסת בין השרוולים והכפתורים שגדשו את הארון. לא נרתעתי בבהלה או זינקתי לאחור, תגובה שאני מייחסת למצבי המטושטש מלכתחילה. זיהיתי את הדמות כעבור רגע או שניים, המומה לא מעצם הימצאו כאן (דבר שהוא מפתיע כשלעצמו, הלא תסכימו), אלא מכך שהשתנה כל כך. גופו הכחוש והשעיר שזכרתי היה כעת נפוח כל כך שמילא את הארון מצד לצד. ראשו היה מוטה על צידו כאילו הוא מנסה לקלוט צליל כלשהו, ועיניו מצמצו ללא הרף. משפמו העשיר לא נותר דבר, ושפתו העליונה החשופה הזכירה לי חילזון הנע באיטיות לקראת תנומת צהריים מיוחלת. כפות ידיו כיסו את כתפיו, משל ניסה להתכווץ או להחזיק את עצמו שלא יתפרק. מראהו היה כל כך שונה, כל כך מגוחך, כאילו ניסה להתקבל לקרקס נודד, שהגבתי בצחוק מטורף למחצה, כף ידי מכסה על פי. מה אתה עושה כאן? שאלתי בלחש.
הוא הציץ בי, ונראה שכלל לא הופתע לראותי. עיניו האפורות היו גדולות מאוד בפניו הרחבות, גדולות מדי, ואני קלטתי שכל גופו נקי משיער, אפילו גבותיו. היה זה כאילו הוא עוטה על עצמו תחפושת שלא ניתן להסירה. ספק אם מישהו מלבדי היה מזהה אותו. אני לא יודע, אקסלסיור שלי, הוא אמר, ואני התכווצתי למשמע ביטוי החיבה הישן נושן הזה. אבל אני יודע שעליי להסתתר, וזו הדרך היחידה. אני תמיד איתך, אפילו אם ברוחי בלבד. זה מה שבאתי לומר לך.
יצאת מדעתך! אמרתי בקול, ומיד הצצתי לאחור, לראות אם שמע אותנו מאן דהוא.
הוא השיב בחיוך נוגה. נכון, הוא אמר. וזו הסיבה שעזבת אותי, הלא כן, רוקסנה היפה?
חשבתי שהנחנו את הכל מאחור, אמרתי.
אני לא מאמין בזה, וגם את לא. אבל ממקום שבתי הנוכחי, אני יכול לראות דברים שלא יכולתי קודם לכן. הידיעה היא חרב פיפיות, אבל יש בה גם נחמה משונה. למשל: הקיסר האהוב שלנו עתיד למות הלילה מידי אישה. אינני יכול להסביר את הידיעה הזו. קראי לכך נבואה של משוגע שברח מבית האסורים; הרי זה מה שהנני כעת, הלא כן? אבל כל משוגע הוא גם נביא: הוא אומר את האמת, האמת היחידה שאין בלתה, וגמולו הוא גוב האריות, או מערה עלובה שבה יחיה על גרגרים וחלומות שווא. ראיתי אותך ברחוב, קוראת בספר שאינני זוכר את שמו. בידך השנייה החזקת ממחטה, כאילו המתרחש בו גרם לך לבכות. רציתי גם אני להיות מסוגל להוציא מעינייך דמעות שכאלו! דמעות של כמיהה, של רדיפה בלתי מתפשרת אחרי האסור, הבלתי מושג, הניצב על ההר בזרועות פשוטות, מוכן לספוג ברקים וכפור ובדידות ללא נשוא. אבל הייתי יותר מדי אני. היה עליי להצר את עצמי, אני מבין זאת כעת, אילו רציתי לזכות בליבך באמת ובתמים. אבל האדם הנאמן לעצמו לעולם לא יוכל לעשות זאת, אפילו לא בעבור האהבה הנשגבת, השמיימית מכולן. שאם לא כן, לא הייתי אני יותר, ואהבתך אליי הייתה הופכת לבוז ולסלידה מהולה בשיעמום. איך יכול אדם כזה להביט בראי ולא לחוש את עצמו נקרע לשניים? רוקסנה, אקסלסיור, אני אסיר של מחשבותיי שלי. חיפשתי בכל מקום את הספר ההוא שקראת. הייתה לו כריכה בצבע ארגמן ושם מוטבע באותיות זהב. יקוללו הוצאות הספרים! יקוללו המוכרים! חבשת כובע גדול שנטה על צידו ושמלה סגולה. לא הבחנת בשום דבר ושום אדם שסביבך. האמנות היא עיוורון שיש להוקיר. אני זוכר. אימרי לי מה שמו, אנא ממך. השיגעון הוא רק חצי נחמה. זקוק אדם גם לזכרונות שיוכל להשתעשע בהם בשעה שהנרות נכבים והלילות נסחפים אל קץ ידוע מדי. רוקסנה. הקיסר. הוא ימות הלילה מיד אישה. האין כל הגברים המאוהבים מתים כך? מה אני עכשיו, אם לא גווייה שבמקרה נעות שפתיה? רציתי לכתוב לך מכתב, אבל ידי רועדת מדי. היית מקבלת קשקוש גדול של דיו ונייר. ואז, הציפיה לתשובה! הייסורים המתוקים הללו, כאילו שוב היינו צעירים, מטביעים את דמותנו בדרכים ובאניות, מבזבזים את נשמת העולם, שוכחים שביום מן הימים יבוא החשבון - והוא יהיה גבוה מכפי יכולתנו האומללה לשלם אותו. נשארתי כשהייתי, אף שדמותי החיצונית השתנתה לבלי הכר. לפעמים הייתי מייחל שהדבר יהיה הפוך: להיוותר בנעוריי הפורחים, אבל שנפשי תתחדד ותקפד כל מה שאינו מועיל לה, כל דלת שהאמנתי בהבלותי שמוליכה למקום שבו אני נשאר טהור, נחוש, איום וכביר. גם לך יש מחשבות חרטה שכאלו? אימרי לי, רוקסנה. אבל אני רק משחק בכך שאני אומר זאת, אני משחק באיזשהו חזיון עתיד שלעולם לא אגשים, אני יודע זאת. ואם ארפה מהאמת שטמונה ביסודם של כל הדברים, אז אהיה נביא שקר, כהן דת ערמומי שנשמתו נמקה מרוב חטאים. אני מביט אל הממלכה הזו, אבל לא אקח את המפתחות אליה מידו של השטן. תומסן השוטה! אבל גם האומלל, אפילו שאינו יודע כמה הוא אומלל. נפשו הכמוסה יודעת, היא חולמת בלילה את מה שאינו מעז להרגיש. הוא היה ידידי בנפש, וידידות אינה גוועת, אפילו אם השניים רחוקים זה מזה ורק השנאה קושרת ביניהם. זו המציאות המשונה שהקנאה לא יכולה לה. רציתי את אופיו ללא אמונותיו, את מראהו ללא הגיונותיו. אבל לבסוף חזרתי אל המערה שלי, בבכי נצחי שמקיף את הלילה כולו. ואני חולם עלייך מדי לילה, רוקסנה, אקסלסיור שלי. הזמן לא מכלה את האהבה.
אינני זוכרת מה קרה לאחר מכן, או כיצד הגעתי הביתה. זכור לי ריח הטבק של ד"ר מאכט, צהלה קצרה ומנומסת של הסוסים שהדהירו אותנו לבית, וערפל קל שהתפשט ברחובות השקטים וגרם לפנסים לזהור כמו שמשות מיניאטוריות שלא ידעו שעדיין לילה. ישנתי עד שעת בוקר מאוחרת, וכשירדתי במדרגות עם סחרחורת קלה ותשוקה עזה לקפה רותח (אוכל לא בא בחשבון כרגע), נזכרתי במעומעם במפגש עם אהובי הוותיק בארון הבגדים. הייתה לי תחושה שהדברים שקרו חורגים מכל היגיון, והם בוודאי תולדה של חלום עירני ופעיל באופן יוצא דופן; אבל באותה מידה היה חלק בי משוכנע שהדבר קרה באמת, שרק אני הייתי שותפה לסוד, יותר מכך, שאני הייתי הנמענת היחידה של אותו סוד, וההכרה הזו חיממה את בטני התחתונה באופן שהיה על סף האירוטי.
ד"ר מאכט השאיר פתק שיצא מוקדם, חותם כרגיל בשמו המלא, כאילו היה מדובר בהמחאה בנקאית (לשם מה, חי שמיים?). התיישבתי אל השולחן והצטערתי שנאלצנו לפטר את המשרתת שלנו, אחרת כבר היה מוכן מולי קנקן קפה וספל חרסינה שאותו קיבלתי במתנה מאימו הלא מתה עדיין של הד"ר. העיתון היה מקופל על השולחן כאילו המתין בסבלנות לתורו, ופתחתי אותו בתקווה להסיח את דעתי מכאב הראש והזכרונות-ספק-חלומות שעוד שוטטו בראשי כאישה שהלכה לאיבוד ביער.
הכותרת זעקה אליי מהדף הראשי, באותיות גדולות כל כך שהיה נדמה שהן עומדות להחליק מהדף: הקיסר האהוב שלנו שם קץ לחייו! אבל מזעזעת יותר, מדהימה יותר, הייתה הידיעה הבאה, שפורסמה רק מאוחר יותר, למרות נסיונות שווא של חצר נבוכה וערופת ראש להסתירה: לפי דברי האנשים שבאו לסקור את הגופה, רופא הארמון ושר הטקסים, כשהפשיטו את השליט מבגדיו, נתגלו בו איברים שאינם מזוהים עם גברים. רצועה הדוקה מבד הסתירה זוג שדיים קטנים ומרוצפי ורידים. על מפשעתו נתלתה חגורה שבחזיתה נתחב שק שאמור היה לדמות את ציודו של הגבר (ושהעיתונאי שזכה בכבוד לראותו מקרוב, מחופש לדיפלומט, לא חסך בפרטיו). הקיסר האהוב שלנו היה כל השנים הללו קיסרית. פניו המאופרות, שתמיד זכו ללגלוג מטעם שליטים זרים ואנשים ערלי לב, נראו עתה בצבעם הטבעי, ושערו שתמיד הסתתר תחת פיאה נשפך עתה על הכרית. הפיאה עצמה נחה על הכרית השנייה, כעין שותפה יחידה ללילו האחרון. הוא - היא - שכבה במיטתה לבדה (רעייתו, כלומר, רעייתה העדיפה לישון בחדר נפרד, שם יכלה לארח זכרים מכל הגילאים והעמים, ואולי כעת ניתן היה להבין מדוע), פניה מופנות לתקרה, גופה נוקשה וצפוד מהרעל שבלעה לפני שעצמה את עיניה וצללה אל שינה שאין ממנה יקיצה. על השידה שלצד המיטה הייתה כוס חרס, משקפי הקריאה שלה, תצלום מטושטש של אביו הנוקשה לצד גופת אריה מפוחלץ ושני מכתבים, צוואתו (צוואתה) הפוליטית ומכתב התאבדות, שתוכנם לא נחשף עדיין לציבור ובוודאי יהיו מקור לשערוריות ותככים אינספור. הידיעה מטלטלת הדעת הזו (כאילו שראשי האומלל היה זקוק לעוד טלטולים) הקטינה ודחקה לחלוטין ידיעה ששמתי לב אליה רק כעבור כמה ימים - הד"ר נהג לשמור עיתונים לפחות שבוע, מסיבות שנעלמו ממני - שאל גדת הנהר נפלטה גופת גבר אלמוני, נפוחה ונטולת שיער לחלוטין, כאילו המים השילו ממנו את כל מה שהיה עליו פרט לעורו.
כל הזכויות שמורות לאלון אשתר@
