כן - כל האמת ורק האמת, וכך אישרתי גם עם אחותי הבכורה.
אחותו של אבי, זו מחיפה, וגם אימו מתל-אביב, נהגו בליל הסדר להטיל על אבי ואמי עקיצות קשות: “אתם לא יודעים לחנך את הילדים”. אולי לגבי הייתה בהן אמת קטנה, אך הדרך הייתה מחוספסת ומעליבה. אמי באותן שנים נשאה בתוכה אבל שלא ידע מנוחה - רצח הוריה ואחותה הקטנה בפולין, יהודי העיירה שנורו בבורות. היא הייתה חוזרת מכנסי הזיכרון של יוצאי העיירה כמו מתהלכת בענן של עצב: רכה, עדינה, בוכייה כמעט כ-לאה אימנו. הייתה מבשלת לכל אחד מאיתנו את המאכל שאהב, שולחת אותי לגן עם קופסת אוכל אישית, משום שמה שבישלו הגננות לא עבר את מבחן טעמי.
וסבתי, אם אבי, הייתה בעיני אז כמעט דמות של מכשפה. בנותיה של אחות אבי אכלו למופת, וזה הפך בליל הסדר למופע של הצטיינות: בעל אחות אבי היה מושיב את שתי בנותיו לצידו, נותן כף לבת אחת ובעודה לועסת - כף לילדה השנייה; שוב ושוב, עד תום המנה. מחזה שסמר את ליבה של אמי והעלה דמעה בעיניה. באותם רגעים, בין עקיצות המשפחה ובין עצבותה החרישית של אמי, התגבשה בי תחושה מוקדמת שמשפחה יכולה להיות גם חממה וגם מקום שמכאיב.
אחרי הסדר היינו נשארים ללון בבית הגדול של סבא. פעם קמתי בלילה לחפש את השירותים ונדדתי במסדרונות הארוכים עד שהתייאשתי - ובפינת חדר אחד השתחררתי מן הלחץ. רעדתי מפחד הבוקר, אך דבר לא נאמר. השירותים עצמם היו חדר צר וארוך, מבהיל, שבקצהו השתלשלה שרשרת ארוכה המחוברת למיכל הדחה עתיק; משיכה בידית עץ מילאה את האסלה במים חלודים ובריח זקנה שאני נושא בזיכרוני גם היום בזקנתי, ריח שאין לי מילים לתארו.
ולמרות כל זאת היו רגעים של אור: היינו מחטטים במכתבתו של סבא, שולפים גלויות ומנסים להסיר בולי מנדט בזהירות של מנתחים צעירים. סבא, עם זקנו הקצוץ וחיוכו הטוב, התיר לנו הכול; סבתא רדתה גם בו. כשהייתי בן שתים-עשרה ביקש שאנפנף בלולב בחג הסוכות. סירבתי - לא האמנתי בסיפורי התורה ולא באלוהים. רק בגיל שלוש-עשרה התרצתי. הסבא דאג שאקרא את ההפטרה בלי ניגון, לאחר שהמלמד הרים ידיים בניסיונותיו שאשיר כאחד הילדים. כמתנת בר-מצווה הניח בידי את כרך “ארץ-ישראל” של האנציקלופדיה העברית- ספר שהיה בעיניי כמו חלון לעולם רחב ומסודר.
בן ארבע-עשרה הייתי כשסבא נפטר לאחר מחלה קשה. הורי לא לקחו אותי להלוויה, ואני, כנחמה קלה, רכבתי עד קיסריה באופניים כדי ללקט מטבעות רומיות משטחי החול. שם ניסיתי לבכות - ולא הצלחתי. היום אני יודע שהחסימה הזו לא הייתה אטימות, אלא ילדות שעדיין לא מצאה דרך אל האבל.
אני זוכר שאבי שב מן השבעה לא מגולח והפך בגסות את כל התמונות והמראות בבית, כאילו חיכה שאמי תעשה זאת במקומו. הוא נעשה קשה ומסתגר, ואני לא הבנתי מדוע.
אני נזכר שכשהיינו מגיעים לתל-אביב, הייתי יושב עם סבא למשחקי שח־מט. הכלים היו עשויים עץ מצופה פוליטורה בעלת ריח מוזר, כמעט מתוק ומסחרר. סבא אהב כשניצחתי, ושיבח אותי ברוך גדול. לאחר מותו של סבא הביא אבי מביתו את ספר שירי ביאליק, עם הקדשה בכתב יד מוקפד. סבא היה “עובד נאמן” של המשורר, ואבי סיפר שביאליק חשוך הילדים באודסה היה מרים אותו, הקטן, על ידיו ומשתעשע בו. מצד שני היה לו הרגל לשנורר סיגריה מכל מי שעמד סביבו - גם אם נותרה לו סיגריה אחרונה.
סבא תיעד את שושלת המשפחה, ובשקידתו היפה והמדויקת הניח יסוד לעבודה שהמשכתי אחריו. ככל שחקרתי, כך גבר הרושם שהיו בדורות הקודמים גדולים וחכמים בתורה- בני אדם שנשאו בתוכם מורשת של עמל, רוח, והרבה חוכמה ואורה. אותה אורה שאני עדיין מחפש בחיים.
