סבתא בין התחנות

 אחרי שסבא נפטר, התחילה סבתא לנדוד בין ילדיה - חודש פה, חודש שם - כמו מזוודה שאינה יודעת להניח את עצמה, גם כשהלב כבר עייף. וכשהגיעה אלינו, הייתה “מסדרת עניינים”: מתקנת, מעירה, אומרת את דעותיה בלי חשבון, כדרכה.

אבל מה שנחקק בי באמת היה משחק הדומינו.

היא הייתה מניחה את האבן בזהירות חגיגית כמעט, ממלמלת בעברית העילגת שלה:

“אוי… שש… אוי… שלוש,”

ומחברת אבן לאבן לשרשרת ארוכה, כמי שמתמסרת למשחק יותר משהיא מתמסרת לשפה שכבר לא תלמד. אחר כך הייתה פותחת ספר בלוי ביידיש, ממלמלת לעצמה, שוקעת אל עולם שהמילים בו רכות ומוכרות לה יותר מאיתנו.

ואני - ילד חסר סבלנות - ספרתי את הימים עד שיעבור החודש ושוב יחזור שקט של בית בלי אורחת.

שנים אחר כך, כשהייתי בן שמונה-עשרה, עברתי ללמוד בחיפה וגרתי אצל סבתא שהשתקעה בדירה קטנה ברחוב ירושלים, בבית שסבא בנה בשנות השלושים. בתה - זריזה, קצרת-רוח - הייתה יורדת תכופות מהקומה העליונה לבקר את סבתא. כמעט לא התייחסה אליי.

בנה, בערך בן-גילי, כבר נהיה לגבר של ממש, בעוד אני נשארתי נער. הוא נטר לי איבה על מקרה ילדות שבו הפחדתי אותו, ולמעשה הייתי אוויר מבחינתו. רק מאוחר יותר נודע לי שבאותם ימים כבר תכנן הגבר להינשא לחברתו לכיתה.

הכול היה עבורי מורכב, אולי מורכב מדי. התבגרותי התרחשה בחדר זר, בין קירות שנדרשתי לצמצם בהם את מקומי. מצאתי פינות צדדיות להיות בהן נער שאינו רוצה לבלוט, רק לעשות את מעשיו בצנעה. פעם בשבוע ברחתי מהלימודים עם חבר, לשלושה סרטי “מצ’יסטה” או מערבון בקולנוע "חן" - מפלט קצר מהשתיקות ומהסדרים שלא מצאו בי את מקומם. למזלי הלימודים כמעט שלא דרשו מאמץ, והותירו לי מעט מרחב נשימה. ועיקר העיקרים- דחיתי בשנה את השירות הצבאי שהפחיד אותי כל-כך. 

באותה תקופה הלכה סבתא והתרחקה מן הדמות שהכרתי בילדותי. היא כבר לא הטרידה אותי, ואני לא הטרדתי אותה. בבקרים ובערבים הייתה חולפת באיטיות בפרוזדור שלא נגמר, אוחזת כוס זכוכית שבתוכה שיניה התותבות נוקשות זו בזו בעדינות - כמו תזכורת שקטה לזמן שאינו פוסק.

בגיל עשרים וארבע נסענו -הוריי, ארוסתי ואני - לבקר אותה בבית האבות בנווה שאנן. לתדהמתי, ארוסתי פתחה איתה שיחה שוטפת ביידיש, לשון בית אביה. עיני סבתא אורו, ומרוב התלהבות היא הבטיחה לה שעון זהב בירושה. בסופו של דבר השעון לא הגיע אלינו; אחותי הצעירה קיבלה אותו מאמי. שנים אחר כך עוד הייתה אשתי מזכירה זאת בחיוך שנגע בקצותיו של משהו מריר ורך.

באותה פגישה שרה זקנה אחת ברוסית, וסבתא - כאילו שבה להיות הילדה שהייתה פעם - קינאה בתשומת הלב וביקשה שנתרחק ממנה.

בדיוק ביום חתונתי נפטרה סבתא. הדודה מחיפה הסתירה זאת מאבי, שהצל לא יאפיל על שמחתו. ואני עצמי גיליתי רק כשהיינו כבר בירח הדבש באילת - בחדר המלון בו היינו שקועים באהבים.

סבא וסבתא קבורים זה לצד זה בקריית שאול, בין שני ברושים גבוהים מן הרגיל. שכבה דקה של אצטרובלים מכסה את מצבותיהם, מרפדת את האבן בנשימת הזמן. המצבה המשותפת שקועה מעט ביחס לאחרות - כאילו גם אחרי הכול מצאו להם פינה שקטה, מוגנת בצל הברושים, מקום לשכון זה לצד זו בלי לנדוד עוד.